← catalogue

Sipurim (Stories)

by Samuel Vaknin · Hebrew · Gutenberg #4778 · 336,288 chars · public domain (US)

The Project Gutenberg eBook of Sipurim (Stories)
    
This eBook is for the use of anyone anywhere in the United States and
most other parts of the world at no cost and with almost no restrictions
whatsoever. You may copy it, give it away or re-use it under the terms
of the Project Gutenberg License included with this eBook or online
at www.gutenberg.org. If you are not located in the United States,
you will have to check the laws of the country where you are located
before using this eBook.

*** This is a COPYRIGHTED Project Gutenberg eBook. Details Below. ***
***     Please follow the copyright guidelines in this file.      ***


Title: Sipurim (Stories)

Author: Samuel Vaknin


        
Release date: December 1, 2003 [eBook #4778]
                Most recently updated: April 14, 2020

Language: Hebrew

Other information and formats: www.gutenberg.org/ebooks/4778


*** START OF THE PROJECT GUTENBERG EBOOK SIPURIM (STORIES) ***




Sipurim (Stories)

by Sam Vaknin


Contents

 ההשחתה של אבימבולה סאלאקו
 עגלה ערופה
 של נייר
 באוטובוס העירה
 הנאצים חזרו
 מעוכבת
 דודאים
 אליצור שוטף מבחנות
 גלים קצרים
 העתיד של מדלן
 האזעקות הראשונות
 הבולים של מר פלג
 הכל יהיה בסדר
 חלונות
 המצב העכשווי של היקום
 חרש מילים
 הרומן שלי עם ישו
 הסבל של להיות קפקא
 השופט העליון
 חתונה כפרית
 הרהור באמצע כתיבת סיפור אחר לגמרי
 יאנוש מחזר אחרי דינה
 כשהגשם מכה בעיני השפנים
 לזכור את אבימלך
 מראות
 מבעד לבהונות אורצל
 מכתב לשופט נו"ן
 מטבחים
 מות המשורר
 מות הנסיך
 עוצר
 פרידה מאח על חוף
 חלון רגישות
 שבלול מחמד
 שלו שותק
 סיפור קצר על חורף
 הפעם הם יגיבו




ההשחתה של אבימבולה סאלאקו
Abimbola Salako (Abimbola Salako)


כשנכנסתי אליו לחדר, מולל חרוזי תפילה כתומים בין אצבעות כמושות, בקצב
חדגוני. המבט : שועלי, עיניים מצומצמות מאחורי משקפי תיל מוזהב. בניע ראש
סימן לי לשבת. זמן מה שתקנו ביחד.

הוא בהה במסך שריצד בירוק, אבל העיניים שלו היו ריקות ורחוקות.

"שמע" – אמר – "אתה איתנו כבר כמה זמן ?"

"שנה, אדוני" – שיכלתי רגליים וחזרתי ופשקתי אותן – "באפריל בדיוק שנה."

"טוב, טוב מאוד" – הקרחת שלו האפירה כשגחן אליי, חורג מאור הערביים הקלוש:
"מצויין".

"אתה מעורב בפרוייקט בניגריה" – הוא קבע עובדה, הנהנתי והוא המשיך : "זה
פרוייקט ששווה לנו רבע מיליארד דולר. ההוצאות שלנו כבר מגיעות ל2- מיליון
דולר, אתה עצמך יודע."

נזכרתי במעטפות : ורודות ומלבניות למנהלי חברת המחשבים, לבנות וארכניות
לניגרים, תפוחות בספוגיות. פעם נתתי אחת כזו למנכ"ל משרד הפנים, במשרד
שלו, מבנה אבן הסמוך לצריף, במעבה שיחים. הוא תחב אותה לכיס פנימי בגלימה
השבטית המפוספסת שלו והמשיך לדבר בלי להפסיק אפילו לשנייה, בלי למצמץ. היה
קסם בחריצות הידיים שלו, באחיזת העיניים שהבזיקה בלבן ונטמעה בין הקפלים.

"יש …" – הוא לא חיפש מילה. תמיד ערך חזרות מדוקדקות, כל הפסקה מדודה, כל
היסוס מודגש : "מכשול" – "הפסקה – "מעצור בדרך לזכייה".

הוא עצם את עיניו והזיח באצבע לבנה את משקפיו במעלה גשר אפו :

"אתה למדת מחשבים, אתה איש מחשבים ?" – הוא התעלם מה-"ובכן …" המגומגם שלי
והמשיך – "קוראים לו אבימבולה סאלאקו. הוא ראש הפקולטה למחשבים
באוניברסיטה של לאגוס והוא אמור לאשר שההצעה שלך רצינית."

הוא לא אמר : "שלנו".

החדר שלו היה מבוטן ברפידות סופגות קול. יכולתי לשמוע את השעון שלו מתקתק.

הוא אמר ברכות : "אני חושב שכדאי שתפגוש אותו."

בלעתי רוק מסמיך

"ולשכנע אותו שלהצעה שלך יש ידיים ורגליים … ועתיד."

הוא ידעתי שהעתקתי את הכל מהמדריך למשתמש של חברת המחשבים. הוא אישר את זה
– לא היתה דרך אחרת להגיש מסמך שיתחזה למעמיק בתוך יומיים.

"כל מה שתצטרך יעמוד לרשותך, בכל מקום, בכל זמן" – אמר, עפעפיו מרפרפים,
המשקפיים הגדילו את אישוניו לממדים מאיימים – "בפירוש הכל."

"אני רוצה את מאיר" – אמרתי – "אני רוצה את מאיר לניאדו."

הוא חייך בסיפוק ולחץ על כפתור באינטרקום. רק אז הבנתי שיכולתי לסרב לו.

*   *   *   *

לניגריה טסנו בבואינג 747 שלנו. לניאדו התרווח, משחרר עניבה, מסעיר ויסקי
בכוס בדולחית, מקשקש בקוביות הקרח. הוא שיכל נעליים על המושב שלפניו
והעביר יד מקוערת בשיער משוח בשמן יקר.

הביט בי מעבר ללחי זוויתית ושאל במבטא בריטי מאומץ : "האבימבולה הזה, מה
אנחנו יודעים עליו ?" – היה לזה צליל של סרט ריגול זול.

"בן 36" – עניתי – "למד במערב …"

לניאדו צקצק בלשונו ולגם מהנוזל הענברי

"… נשוי ואב לבן שש".

לניאדו גיחך, חושך שיניים חזקות : "זה כבר יותר טוב. אתה מאמין שנצליח ?"

מה יכולתי לענות לו מלבד : "איתך אני רגוע."

לניאדו הטיל את ראשו לאחור ולא חדל לצחוק שעה ארוכה, טופח על ברכיו בידיים
גדולות ושעירות.

*   *   *   *

הכסא של אבימבולה שימר את הצורה שלו כשקם ממנו. זה היה כסא מזכירה קטן,
בעל מסעדי יד וגלגלים. אבימבולה התיישב עליו שוב, לאחר שלחצנו ידיים.

לפני שעזבנו את המלון, אמר לי לניאדו בזעף : "עדיף שאתה תפתח. הפנים שלך
נקיים, משרי אמון."

"מר סאלאקו …" "אבימבולה, בבקשה ממך" "אבימבולה …" לניאדו נע בחוסר נוחות
על כסא העץ המתקפל.

"אני כתבתי את ההצעה של החברה שלנו והייתי מאוד רוצה שהיא תתקבל."

אבימבולה הביט בי במאור פנים, חיוך עיגל את תוויו. הוא כבר החל להקריח בין
שדה של תלתלים חומים, חיבבתי אותו מאוד.

"אני מתנצל" – אמר – "חיפשתי את ההצעה שהגישה החברה שלכם כל היום ולא
מצאתי אותה." – הוא משך בכתפיו בחוסר אונים : "עשרות ניגשו למכרז הזה. אני
בודד, אין לי אפילו עוזר מחקר והחובות הרגילות של התפקיד …"

לניאדו נחר בתערובת של השתתפות בצער ואיום. אבימבולה הביט בו בהפתעה, אני
באזהרה ומבטינו הצטלבו.

"לא הכרת לי את הקולגה שלך" – אמר אבימבולה.

"לניאדו" – הוא התרומם למחצה ממקומו בתנועה פנתרית. הוא היה קטן קומה אבל
מוצק וגמיש. הקפיציות הזו הרתיעה את אבימבולה ולניאדו שב ושקע בכסאו :
"אני אהיה מנהל הפרוייקט אם נזכה במכרז."

אבימבולה חייך במבוכה : "לפרוייקט הזה יש כבר מנהלים רבים."

"לא בגילי" – פסק לניאדו – "אני כמעט בן חמישים. יש לי שלושה ילדים שאני
חייב להאכיל, לממן את החינוך שלהם, את הפעמים הראשונות שלהם עם בחורות. יש
לי משכנתא ואשה חוקית. עשורים של משכורת ממשלתית לא הביאו אותי לשום מקום,
מבוי סתום."

אבימבולה הקשיב לו ברחמים, בהזדהות.

"אני מוכן לעשות הכל … אני אעשה הכל" – תיקן לניאדו את עצמו וכמעט בתחינה:
"זו ההזדמנות האחרונה שלי."

"כן" – כעכע אבימבולה בגרון שנוק – "ובכן, אני חושב … אני אשמח …"

"שמע" – לניאדו עמד, פניו כמעט מתחככות בפניו של המארח – "הנה כרטיסי
הביקור שלנו. אנחנו במספרי הטלפון האלה" – הוא גנח כששלף מתיקו שלושה
כרכים עבי כרס : "וזו עבודת המחקר שלנו, שנת עבודה שלמה, עשרים ושישה
אנשים, מיטב המוחות, שיתוף פעולה מלא של חברות החומרה והתוכנה המעורבות."

אבימבולה הביט בעיניים מעוגלות בספריה הפתאומית על שולחנו.

"נשמח לשמוע את הערותיך" – אמר לניאדו, ידו על ידית הדלת, מצטודד לעבר
אבימבולה – "באנו לפה רק כדי לפגוש אותך ואני לא זז מפה לפני שאני רואה
אותך פעם נוספת."

"אני לא יכול להבטיח את זה" – שמענו את אבימבולה זועק מאחורי הדלת הסגורה
ובמורד המסדרון והמדרגות ואל הרחוב היוקד בשמש.

*   *   *   *

לניאדו תחב ממחטה מקומטת ברווח שבין החולצה לחזה שלו. הוא הביט בעיניים
קרועות לרווחה בכתמים הכהים.

"איזה חום מחורבן, איזו לחות מזורגגת."

"זה כלום, תאמין לי, ילד" – הפטיר בבוז – "הוא מבושל לגמרי. לא היתה לו
הזדמנות עד היום. מי כבר יציע לו משהו בפקולטה למחשבים ?"

הוא ירק את המילים האחרונות

"הוא מתחבט ומתלבט, זה טבעי לגמרי. המחיר של יפי נפש תמיד גבוה יותר."

הוא הגביה בקבוק ויסקי וכוס מוכתמת באוויר ומזג. כשלגם מהמשקה מצמץ
בשפתיו. כשאכל, טחן את המזון ביסודיות  מרוכזת. המילים יצאו מפיו הרות
חשיבות, מהדסות באיטיות, זו בעקבי זו. לעיתים קרובות, שף את ידיו כאילו זה
עתה סיים עסקה מוצלחת.

"לניאדו" – אמרתי – "יכול להיות שהוא פשוט לא הבין מה שהצעת לו."

לניאדו אמד אותי בחשדנות : "מה שהצענו לו" – אמר מדודות – "למה שלא יבין ?
דיברתי בניגרית מצויה, שפת השימון האוניברסלית."

"אולי הוא לא מושחת" – עניתי ולא הרגשתי מגוחך.

"אני רואה שאתה מתחיל לסגת" – פניו של לניאדו התארכו והתחדדו – "יש משהו
שאני צריך לדעת ?"

"לא" – אמרתי – "אין שום דבר שאני יודע ושאתה אינך יודע. פשוט, אבימבולה
נראה כל כך תמים …"

"לכל דבר, לכל אחד יש את הפעם הראשונה" – לניאדו כמעט שריחם עליי.

רוח חמימה באה והביאה בנחירינו ריח רטבים חריפים. לניאדו התמכר לגל הזה,
ידו תלוייה באוויר, כוס המשקה קפואה בה.

"באמת יש לך שלושה ילדים ?"

"ואשה" – אמר, עיניו עדיין עצומות – "אני אף פעם לא משקר. יותר מדי מאמץ
לזכור אלו שקרים סיפרתי למי."

*   *   *   *

לניאדו נבר בשעמום בחביתה שנערמה על הצלחת שלפניו : "לבוא עד לניגריה
לאכול חביתה"

"יותר טוב מאשר להשאר רעב"

הוא התעלם ממני : "אני צריך לעשות קצת קניות הביתה. אשתי רוצה אחת
מהגלימות הרקומות האלה שלהם."

"נוכל ללכת לשוק אחר הצהריים, כשפחות חם."

"אנחנו נהיה עסוקים אחר הצהריים" – צחק לניאדו, אבל מצב רוחו לא השתפר.

משרתים צנומים בני עשרה ניגבו את השולחן במטליות משומנות וריח הזיעה הקהה
שלהם התערב בצחנת שמן שרוף.

"שמת לב" – אמר לניאדו – "שלזיעה של הכושים יש ריח אחר ? הם חושבים שאנחנו
מסריחים ואנחנו חושבים שהם מסריחים" – שוב הצחוק העייף, המוכני.

"גם היפנים והסינים חושבים שהאדם הלבן מצחין" – אמרתי באלימות ולניאדו
הביט בי בהפתעה שמיהר להסוות.

"כן, כולם חושבים ככה" – הוא השהה בפיו לגימת תה וערבל אותה בחיכו, כאילו
היתה יין משובח.

"ציילון" – אמר בשביעות רצון – "תה ציילוני. הייתי מזהה אותו בכל מקום." –
הוא העיף מבט בשעון מכוער, גדל ספרות : "למה הבן זונה לא מתקשר ?" – הוא
הזעם גבות, מקדיר אותן לעננה שעירה מעל עיניו.

"הוא לא עומד בציפיות" – עקצתי אותו בשמחה לאיד

"זה הצוואר שלך בסכנה" – משך לניאדו בכתפיו – "אני רק מנסה להוציא אותו
מהלולאה. ככל שתתנגד החבל יתהדק. זה לא נבון לצדד בתליין."

היה משהו במה שאמר, אז שתקתי.

נער התקרב אלינו, גורר טלפון חוגה ענקמוני ומסתבך בחוטיו.

"אדון, אדון" – אמר ללניאדו – "מישהו מבקש אותך, לדבר."

*   *   *   *

אבימבולה עמד בפתח המשרד שלו, לבוש ברשמיות, מעונב, נעליים בלויות
מצוחצחות. הוא השתדל להיות במיטבו. דפוסי אורצל ריצדו על פניו כשהשמש
שיחקה עם העצים במחבואים. מדי פעם הניף יד לגרש חרק, אבל הפסליות החגיגית
שלו לא נפגמה.

הוא בירך אותנו בעגמומיות.

"קראתי את החומר" – פתח ואמר, אבל אני הבחנתי בספרים שלי, מונחים בסדר של
לניאדו, על פאת השולחן.

"זו עבודה יפה" – גמגם אבימבולה והשתתק, פוכר את ידיו.

"רצינית" – הסכים לניאדו – "מותר לעשן ?"
אבימבולה התעלם ממנו ופנה אליי :
"זו עבודה יפה" ושלושתנו שתקנו בין עננות העשן הריחני של הטבק של לניאדו.

"תראה … " – החל לניאדו, אבל גם אבימבולה התחיל לומר משהו והם נקלעו לטקס
מביך של "אחריך" ו-"אחריך".

"אני מרגיש שחסר לך משהו … משהו בעבודה ? אנחנו פה כדי לסייע לך לעזור
למדינה שלך, לגבש דיעה" – הדגיש לניאדו את הסיום הדרמטי בעשן תכול.

"יש פה חומרה" – אבימבולה לא טרח לנגב את הזיעה שלו. מאוורר שחור כנפיים
חרק בפינה והרוח עלעלה בדפים שעל המכתבה.

הוא כבש את עיניו בשטיח הקרעים שעליו נחה : "בעבודה, אני מתכוון …"

"ודאי שיש חומרה" – נפנף לעומתו לניאדו במקטרת – "ויש תוכנה והרכיב
האנושי…"

"זהו" – זינק אבימבולה – "זה מה שמפריע לי, אפשר לומר, הרכיב האנושי …"

לניאדו כבש גיחוך, אבל אבימבולה היה עסוק מדי בעצמו, בהצגה שלו, בטקסט
ששינן כל כך הרבה ושנשמט ממנו דווקא כאן ועכשיו, ברגעים האלה.

"יש פה שני אלמנטים" – לניאדו השתרע על כסא העץ המתקפל כאילו היה כסא נוח
על חוף הים – "האנשים שמהווים את הפרוייקט : המהנדסים, המתכנתים, הטכנאים
– ויש את כוח האדם המקומי שאמור לפקוד את האוכלוסיה. לכאורה, החלק השני
אינו מעניינך – אבל זו טעות קשה של אנשים לא מנוסים …"

"חסרי כל נסיון בתחום הזה" – קטע אותו אבימבולה בחום מתלהב

" … כי טיב התפוקה של הפוקדים תלוי בעיקר ובראש ובראשונה בטיב החומרה
והתוכנה שיעמדו לרשותם."

"בדיוק !" – זעק אבימבולה. צווארו השתפל מעל לצווארון חולצתו וידיו היכו
בתזזית בלוח המכתבה.

לניאדו לא הרפה : "עליך להבטיח, איפא, את איכות החומרה והתוכנה."

"אינני יכול להסתפק בחומר הכתוב" – אמר אבימבולה בשפל קול. לפתע נראה נטול
מילוי, קרוס וסמרטוטי. לניאדו גחן קדימה, כמשתתף בצער. הוא הניח יד רבועת
אצבעות וחזקה על כפו המזיעה של אבימבולה :

"הרי זה ברור לחלוטין. אין לצפות שתוכל לגבש דיעה אחראית, מקצועית, במצפון
נקי, מבלי לבחון את החומרה ואת התוכנה במו עיניך." – הוא פשפש בחריט קטן
שנשא איתו תמיד ושלף מעטפה רבועה, לבנה. אבימבולה הביט בה בעיניים קמות,
ארנבת באור פנסים מתקרבים – "אני מאמין שכך גם ניסחנו את מכתב ההזמנה. הוא
מופנה אליך."

אבימבולה החזיק במעטפה כאילו צרבה אותו. הוא הביט ממנה ואלינו, מבולבל,
עיניו מפצירות בנו להמשיך ולחדול בעת ובעונה אחת.

"אנחנו מדינה ענייה, מר לניאדו …" – אבימבולה כבש את עיניו בפינת החדר.
המולת סיום של אחד השיעורים הפרה את הדממה.

לניאדו השתעשע בציפויי הפלסטיק של ידיות משקפי השמש שלו. גם הוא השפיל את
עיניו ואני, שלא ידעתי מה לעשות בעיניי, עצמתי אותן.

אבימבולה כחכח בחוסר נוחות :

"אני מתכוון לומר שאינני מאמין שהפקולטה, או משרד ממשלתי כלשהו, יוכלו
לממן נסיעה כזו. השהייה שם ודאי יקרה, בתי המלון וכל זה, אפילו אם מדובר
בבתי מלון שלושה כוכבים" – נחפז להוסיף.

לניאדו נעלם מאחורי משקפי השמש שלו ונעץ מבט שחור באבימבולה :

"לא מדובר בבתי מלון כאלה" – הקול שלו התנשא בחיקוי מאונפף של פיתוי – "אי
אפשר לצפות לעבודה אינטלקטואלית סבירה בתנאים פיסיים לא סבירים, מה עוד
שמדובר בתקופה ארוכה בת מספר שבועות."

לניאדו השהה את מבטו על בליל הספרים והמסמכים שעל המכתבה. עיניו נדדו אל
אבימבולה. הן היו צלולות כשקבע : "אתה מכור לעבודה" – אבימבולה משך בכתפיו
: "צריך לחיות ממשהו."

"זה לא קל עם ילד בן שש" – פסק לניאדו – "לי יש ילד בן שש ואני מתגעגע
אליו בעצם הרגע הזה שאני מדבר איתך."

אבימבולה שאל : "תשתו משהו ?" ולניאדו צחק : "תוציא את המשקה הכי חריף שיש
לך."

הוא נעמד מול החלון, חוסם חלקית את האור, נראה כמו חייזר בעיצומה של נחיתה
מסנוורת. הוא לגם מהמשקה בגמיאות קצובות ויכולתי לשמוע אותו חושב.

אבימבולה אמר : "אתה צודק. בלי לדעת, אני מתגעגע לאשתי ולבן שלי, כל הזמן.
זה כמו עצב תמידי, ברקע."

לניאדו אחז את רקותיו בין אצבע ואגודל, קימט את מצחו ואמר :

"אתה לא תיפרד מאיתם בגללנו. תשאיר את זה לי. אני כבר אסביר להם מה זה
לחיות בלי המשפחה שלך שני שליש מהחיים. ראה את זה כמסודר : האשה והילד
באים אתך." – הוא הטיח את הכוס במכתבה והיא התגלגלה ונחה על צידה בין
גבעות הנייר. אבימבולה בהה בכתם השומני שהתפשט באחד המסמכים שלו. שעה
ארוכה שתקנו. הטלפון צלצל אבל אבימבולה התעלם ממנו ומאחת הסטודנטיות
שהקישה בדלת בעקשנות.

"זה נראה אחרת לגמרי, פעם" – אמר לפתע ולניאדו הנהן בהבנה.

"זה תמיד נראה אחרת בהתחלה. קודם מגיעה אריזת מתנה ורק אחר כך החשבון. כל
שמפניה מלווה בכאב ראש" – אבימבולה עיווה את פניו בהסכמה לשמע הקלישאות של
לניאדו.

"שמע" – אמר לניאדו – "אני חוזר מכאן ללונדון והוא ממשיך לניו-יורק. הוא
מקים שם את חטיבת המחשבים והטכנולוגיה המתקדמת של הקבוצה. אנחנו נרבה
לעסוק בפרוייקטים כאלה בעתיד." – אבימבולה חייך אליי אך נדרך להמשך :
"נוכל לבקש ממך טובה ?"

לניאדו לא המתין לתשובה : "אם תסכים, תאפשר לי לראות את המשפחה שלי אחרי
כמעט חצי שנה של נסיעות בלתי פוסקות. אני רוצה להפקיד את כל תקציב הנסיעה,
שכר הטרחה המקצועי, הוצאות שונות, אירוח וכיוצא באלה בחשבון בנק בשווייץ"
– הוא מיהר להסביר – "החברה שלנו ממוקמת בג'נבה. כל הצוות המקצועי שם. אתם
תשהו בג'נבה כמה שבועות, אני מניח. החשבון יהי  על שמך, תהיה לך זכות
חתימה בו. תקל עליי מאוד בהסכמתך."

אבימבולה אמר : "למי עליי לדווח בסוף הנסיעה ?"

"לי" – אמר לניאדו והתעלם ממני – "דיווח זו מילה חזקה מדי. פשוט אמור לי
כמה הוצאת כדי שאוכל להשלים את הסכום."

לניאדו ואבימבולה הצליבו מבטים עד שאבימבולה השפיל עיניים ובטש ברצפת
האדמה הכבושה של המשרד.

"אז, זהו, סיכמנו" – אמר לבסוף.

"סיכמנו" – אישר לניאדו. הוא הושיט את ידו ואבימבולה לחץ אותה ואחר כך את
ידי.

בחוץ, השמש סינוורה ופרות מצולעות ליחכו עשב שדוף ונערים כהים ישבו על
אבנים ובהו באוויר הרוטט.

"זה היה יום פורה" – אמר לניאדו בסיפוק – "אני חושב שהפרוייקט בכיס שלנו".

"ייתכן" אמרתי – "אם מישהו לא יציע לו נסיעה יותר ארוכה, עם יותר בני
משפחה ועם חשבון הוצאות יותר פתוח."

לניאדו נראה מוטרד לרגע, אבל התאושש :

"אני לא פוחד" – אמר – "אבימבולה הוא טיפוס של מילת כבוד. אחד שמקיים מה
שהוא מבטיח, שאפשר לסמוך עליו. אי אפשר לקנות אחד כזה." – והפנים שלו היו
רציניים לגמרי כל הדרך אל המלון.




עגלה ערופה
Agala Arufa (Beheaded Cart)


סבי נטל עריסה של תינוק ויצא איתה אל הרחוב. הוא פנה ימינה ושמאלה והרחיק
לכת במעלה המדרכה עד שהגיע לעמוד מודעות עבה, עשוי בטון שעליו התנוססו
כרזות מתקלפות של סרטים טורקיים ישנים. שם עמד , הניח את העריסה לפניו
והמתין.

לאט לאט נקבצו סביבו סקרנים והתבוננו בעריסה המונחת, מיותמת על המדרכה.
אחר כך קנו ממנו גרעיני חמניות שחורים וגרעיני דלעת לבנים במלח ומיני
מתיקה שהניח בעריסה.

סבי הביט בהם וחייך בעיניים כחולות וצלולות ונתן לכל אחד שקית נייר חומה
ומרשרשת.

הדודים שלי בנו לו עגלה קטנה מקרשים שאספו באתרי בנייה וצבעו אותה בירוק
והצמידו אליה ארבעה גלגלים שפירקו מעגלת תינוקות ישנה, גלגלים גדולים
ובעלי צמיגים בהירים ודקים. על כל אלה התקינו משטח שלקחו מחנותו של הירקן
במורד הרחוב. תאים תאים בנו לו על המשטח הזה : תא לגרעינים שחורים ותא
לגרעינים לבנים, תאים בלי מלח ותאים עם מלח ותאים למיני מתיקה ותאים
לצעצועים קטנים וגדושים בסוכריות זעירות ותאים למשרוקיות ולרעשנים. אלא
שסבי לא ויתר על עריסתו והיה שם אותה על העגלה הזו, המפוארת ומוכר ממנה
לילדים.

בתחתית העגלה היו לו שתי דלתות קסומות, נעולות במפתח ושם שמר את מה שלא
מכר.

יום יום היה סבי יוצא מביתו, עומד ומביט בגינה הזעירה הסמוכה אליו ובשביל
האבנים המרוצף שחצה אותה. אחר כך היה דוחף לפניו את עגלתו הירוקה. איש
גבוה היה, נאה למראה, בהיר עור וכחול עיניים, בעל יציבה איתנה. "שחקן
קולנוע" - היו אומרים עליו שלא בפניו. יום יום הסיע את עגלתו על גלגליה
המתנודדים והחורקים עד עמוד המודעות  ושם , כאילו חרות באבן,  מכר בחיוך
לעוברים ולשבים. עם שקיעת החמה אסף באנחה את סחורתו, נעל את דלתות העגלה
ושב הביתה, צעדים ספורים משם.

כשהזדקן, הוסיף לו שרפרף נטול משענת, שעליו ישב והצמיד שמשיה אל הכסא,
להגן עליו מהשמש ומהגשמים. פרש יריעת ניילון גדולה ושקופה על המשטח ועל
תאיו לבל ישחית הגשם את מרכולתו.

וכך הפך סבי לחלק מן העיר הזו שבה נולדתי. אנשים היו קובעים פגישות ליד
העגלה הירוקה, כאילו היו בטוחים וסמוכים שתמיד יהיה שם, זקוף, בעל הדרת
פנים, מחייך ותכול עיניים. כמו איתן טבע, כמו עמוד המודעות עצמו, ישן יותר
מהכרזות המודבקות עליו עמד שם סבי וצפה בעיר המשתנה סביבו, בכבישים
הנסללים, בילדים ההופכים לנערים ולמבוגרים ומביאים אליו את ילדיהם לקנות
גומי לעיסה שחור ומר. הוא הרבה לקרוא את מודעות האבל. ליד העגלה הזו נפרד
מהמתים וליד העגלה הזו קידם את החיים  ולידה הלך גם הוא והזדקן וגוו שחח
וקמטים ניבעו בפניו ובידיו הלבנות והדקות ועיניו כהו מעט.

אהבה אחת היתה לסבי : סבתי. אשה יפהפייה, גאה, שחורת שיער. תמונה גדולה
שלה - תצלום שרוטש ואוייר - תלה בבית. היא עמדה, נשענת על משקוף מגולף
בארץ רחוקה. כך ודאי ראה אותה לראשונה : אשה מסתורית, כהה מעט, עיניה
עצובות. כך ודאי התאהב בה. מלבדה  - לא היה דבר בעולמו.

את האשה הזו הביא איתו לשבת לצידו ולצד עגלתו הירוקה יום יום. היא לא אמרה
דבר והוא לא אמר דבר. הם ישבו שם, זה בצד זה, משקיפים בעיניים רחוקות  ...
אל מה ?

אולי פנימה,  אולי אל העבר, אל בתים אחרים בערים אחרות. בתחילה, אהבה לשבת
לידו ולהושיט באלם את הממתקים לפעוטים שאמהותיהן פעוטות היו גם הן
בזכרונה. מדי פעם הניחה יד כמושה על גב ידו הוורידנית והותירה אותה שם
לשנייה אחת. החום הזה, משהו שעבר ביניהם במגע החטוף, די היה בו לאושש את
סבי. קומתו נזקפה.  עד שבאו עובדי העירייה והדביקו מודעות אבל על עמוד
המודעות והקסם פג.

כשעברו השנים, הלכה סבתי וכמשה, קשו עליה החיים האלה.

לעת ערב, היתה קמה ונושאת ביגיעה את כסאה בשתי ידיה ובהילוך איטי נשרכת אל
ביתם וסבי מביט אחריה בעיניים כלות ולחות, שאשמה גדולה דבקה בהן, אשמת
העגלה הירוקה ואשמת סבתי בגשם, ברוחות ובשרב ואשמת רשרוש שקיות הנייר
החומות בידיה.  הוא ראה אותה בעיני הרוח ולא יכול היה לשאת את עיני הבשר,
שבהן נבלה סבתי ליד העגלה שלו.

מדי בוקר קם סבי והביט באשה הזו שאינה משתנה ונגע בעור השקוף שלה ובידיה
ובלחייה ובריסיה הארוכים , שגוננו עליה מהעולם שלו. בבוקר הביא לה ארוחה
וטרח על התרופות שלה בטקסיות.

אלא שסבתי סירבה לחיות. יום אחד החליטה לא לקום עוד מהמיטה. באותו היום לא
נלוותה אליו אל עמוד המודעות. סבי חרש בעגלתו את מדרכות העיר עד שהגיע
ובצע לשניים את כסאו המתקפל. שם התיישב והמתין לסבתי אשר סירבה לבוא אליו.
כשלא באה כל אותו היום, סיים לעבוד מוקדם מהרגיל. הוא רוקן בקפידה את
התאים מהסחורה, ארז אותה בשקיות גדולות ואחסן אותה מאחורי שתי הדלתות
בעגלה. אחר כך פרש את יריעת הניילון על המשטח והפליג הביתה, העגלה לפניו,
חורקת ומזמזמת ומתנודדת עד שהגיע.

סבתי שכבה במיטתה, עטופה בשמיכות, כמו שבלול בשריונו, בוהה בציורי המים
הדולפים מהתקרה וסבי דחף את העגלה, שכבר החלידה וצבעיה דהו והחלו
מתפוררים.

כשראה אותה בוכיה, בוהה, נרדמת ומתעוררת בקולות של פחד היה ליבו נחמץ והוא
היה מחבק אותה, גוהר עליה, ומנשק אותה נשיקות קטנות של בהלה. היא רק
הקשיחה.

היא ביצרה את מיטתה והציצה בו מחרכים צרים של שפיות.

בוקר אחד קם סבי ויצא עם עגלתו ובאותו הערב שב. הוא הותיר אותה בחוץ, שלא
כמנהגו. נכנס הביתה, הביט בסבתי והיא הביטה בו. אחר כך הושיט לה  יד והיא
קמה ממיטתה ונעמדה מולו.  הלכו אל המרפסת, שהשקיפה אל הגן.

היא נענתה לו ועטפה את כתפיה בצעיף צמר סרוג, שחור. הוא הידק את קצותיו
והוביל אותה, יד זעירה בכף ידו, אל הכרים שכבר סידר. הושיב אותה להתבונן
בעץ גויאבה פורח ובשביל האבנים המרוסקות שהוביל אל גדר אבן ואל המדרכה.
הטיל בה מבט אחרון ויצא.

כעבור שניות ספורות הופיע בגינה, אל מול עיניה , נפנף אליה בפטיש כבד,
שאחז בשתי ידיו והיא הביטה , מאמצת את שרירי פניה, קשובה.

הוא משך אל שדה הראייה שלה את העגלה הירוקה, ריקה ואז התכופף ובמהלומות
עקר מציריהם את הגלגלים שלה ואת הדלתות. אחר כך חיפה על החורבן ביריעת
הניילון, הותיר את העגלה במקומה, בלב הגינה ליד העץ וחזר אליה.

הוא התיישב לידה והם הביטו בשמש השוקעת ובפסל הניילון שירקרקותו ניכרה
מבעד לכיסוי. זהרורים ניתזו ממנו אל  עיני הדבש של סבתי וסבי חייך חיוך
כחול.

שנים עמדה שם העגלה הירוקה עד שהתפוררה כליל מתחת ליריעה. גלגליה היכו
שורש באדמה הטחובה בחורף. כך שקעה העגלה מטה מטה, עם הניילון המכסה אותה,
שכבר השחיר והטחיב. היא הפכה לעץ נוסף בגן, לנוף ירוק לשעבר. סבי לא ירד
אליה מעולם ולא היטיב את היריעה ולא חפר את גלגלי העגלה מן האדמה.

בשעה שמתה סבתי, היה סבי בבית מרקחת, קונה לה תרופות. לא עמד על המקח
ומעולם לא הרים קול. רק שילם בהדרתו של מי שאין לו. אחר כך ארז את התרופות
בשקיות נייר מרשרשות ולבנות ושב הביתה בצעדים קצרי נשימה.

כשחזר, מצא את הבית מוגף כולו, תריסים וחלונות. הדלת היתה נעולה וסבתי לא
ענתה לקריאותיו. הצליח לפרוץ את הדלת וראה אותה מוטלת על הארץ, שרועה,
ידיה פשוטות. דם זרזף מפיה ומפאת ראשה שנחבטה. בידיה הפשוטות דבקו עוד שמן
וקמח שלשה לעשות בהם דברי מאפה. עיניה היו עצומות.

סבי ידע שמתה. הוא הניח את שקית התרופות על השולחן. אחר כך החליף בגדיו
לחליפה.   ענב עניבה. גחן וניקה את ידיה של סבתי משמן ומקמח ועטף אותה
במעיל.

אז נשכב לידה, חיבק אותה ועצם את עיניו.

כך מצאו אותם דודיי ודודותיי, בניהם ובנותיהם : חבוקים.

הם החזירו את הדירה הזערורית של סבי וסבתי לממשלה. הם ניקו את הגינה
מפסולת. הם פינו בגועל את העגלה הרקובה, רוחשת חרקים ואת יריעת הניילון
המתפוררת, מוכת אזוב, אל המדרכה.

למחרת באה משאית פינוי אשפה ועובדי העירייה העמיסו את העגלה הירוקה עליה. 
מכבש גדול מחץ אותה לפירורים יחד עם שאר מיני אשפה.




אסיר של נייר
Asir shel Neyar (Paper Inmate)


"מה אתה רוצה, שמואל, לא, באמת, מה אתה רוצה ממני ?"

עמדתי ועלבון הסיפור החדש שלי בידי. מאחורי מחיצות גבס, כבשו עובדות את
עיניהן בדפים גזורים ומסומנים. פניו של יובל האדימו וזקן התיש שלו רטט.
ידו הגדולה, פשוטת אצבעות שואלות באוויר. עיניו נלטשו בי, גדושות נימים
במבט דגי.

"סתם" – אמרתי לו – "אני אוהב להתבונן בחלונות של אחרים וכתבתי על זה
סיפור."

הוא הטיח בי תנועה של ביטול והפנה אליי גב בטקסיות מופגנת. נזוף, חזרתי אל
מקומי, כיסא מזכירה מסתובב, לא נוח, אל מול מסך מחשב בשחור-לבן. בהעדר,
תקתקתי באצבעות קשויות על לוח המקשים, תרגמתי משהו מאנגלית לשעברית.

יובל אמר לי : "שמואל, הכנס אליי בבקשה".

חציתי את המסדרון העמוס בכורסאות קבלה מרופטות ובדלפק רעוע ודפקתי על הדלת
הסגורה תמיד.

"כן" – בחוסר סבלנות.

כשהתיישבתי על כורסת העור בחדר המרווח, הדליק יובל וכיבה את מערכת הסטריאו
המשוכללת ואת הטלוויזיה שתלתה מול עיניו, מן התקרה.

"תראה" – אמר והעווה את פניו בחיקוי למחשבה מעמיקה – "כשטלפנת אליי מהכלא
וביקשת לעבוד אצלי, לא היה לי קל להיענות בחיוב. אנשים הזהירו אותי מפניך,
אתה מבין" – הוא הצית סיגריה, הוא התעסק בלהצית סיגריה, שולף אותה
מהקופסא, מקיש בה, קוטם אותה, המצת, האש, פליטת העשן הראשונה.

"אמרו לי, למה לך צרות, למה לך להסתכן, הבן אדם נוכל, עבריין" – הוא גחן
כלפיי וחיוך רע הפציע בפניו – "אתה כבר קיבלת את ההזדמנות שלך ומעלת
באימון. החברה נתנה לך צ'אנס, היית שייך לעילית ודפקת את עצמך. נכון שעשו
ממך דוגמא והעונש שלך חמור ללא תקדים – אבל כך היה גם האשראי שניתן לך,
מבין ?"

הבנתי בהכנעה וביקשתי ממנו סיגריה. הוא הטיל כלפיי את הקופסא כולה בפרץ
נדיבות.

"אתה היית גדול פעם" – המשיך והתרגש מזה שאני יושב מולו – "ועכשיו אתה
עובד אצלי. באת משכונת עוני, כמוני. גם אני גדלתי בין עבריינים, בלי כסף,
אבא שעבד כל חייו ולא יצא לו כלום מזה. תראה אותי עכשיו ותראה אותך. עשית
טעות, אבל הבעייה שלך שלא למדת כלום ממנה".

הוא טיפח את הזעם שגאה בו. בשתי אצבעות של ידו האחת הקיש בגיליון כרומו של
עיתון שהחזיק בידו האחרת :

"בשביל מה נתת את הראיון הזה ?" – קולו התרומם לכדי אנפוף צורמני – "למה
זה טוב ? אתה פוחד שלא תתפוס זיונים ? זה העניין ? אתה חושב שאותי לא
רוצים לראיין כל הזמן ?" – לפתע התכופף הצידה ופשפש במגירות שלו במשך שעה
ארוכה, ממלמל לעצמו עד ששלף משם, בקול קריעה, מוסף ישן של עיתון יומי. על
דף השער היה תצלום שלו, מזיע במעלה כביש, שמש קופחת על ראשו הגלוי ועל
חולצת השרוולים הארוכים שלבש תמיד.

"תראה" – אבל הוא סירב לתת בידי את הגליון המצהיב – "לא חשוב עכשיו מה
כתוב כאן, אלה מחמאות ולמרות זאת הייתי מאוד לא מרוצה. אף פעם לא יוצאים
בראיון כמו שמתכוונים, כמו שמוכנים לצאת. אין שליטה בזה. תאמין לי, נאמר
פה שאני התקווה של התחום שלי בארץ ואני מאוד כעסתי. מאז רודפים אחריי שאתן
ריאיונות ואני מסרב."

הוא שמט את ההוכחה שלו למגירה הפתוחה וחזר ונשען בכורסת העור הגבוהה.

"כשתסיים את המאסר, אולי לא תוכל לצאת עם בחורות מרמת אביב ג', אבל לא
יחסרו לך נשים. המאמר הזה" – הוא התלהט בכל פעם שנזכר בו, נראה כאילו הוא
נעלב אישית – "ידבר רק אל פרחות בכל מיני שכונות עוני, זה מה שזה. בא לך
לזיין פרחות ? אתה לא לומד לקח, לא משתנה, כל הנסיון הזה בוזבז עליך." –
עכשיו צעק וצווארו התגייד.

שתקנו יחד כשסיים והוא עישן בעצבנות, מועך את בדל הסיגריה באצבעות ארכניות
ובתנועות מוקפדות.

"אני מבין שעוד מעט תגיע הנה מישהי מהטלוויזיה ?"

"כן" – אמרתי – "רוצים לעשות עליי כתבה ליומן השבוע".

הוא פלט אוויר מנחיריו בלעג ואז : "אני לא רוצה שום אזכור שלי או של העסק"
– אמר בחומרה – "ממש שום דבר. אין לי שום בעייה להשיג פרסום בעצמי כשאני
רוצה. הרבה רודפים אחריי."

"תהיה לך הזדמנות לומר לה בעצמך" – השבתי.

"בסדר, אני עסוק עכשיו" – הוא פזל לעבר ערימת עיתונים על שולחנו – "תודיע
לי כשהיא תבוא".

כשיצאתי, כבר היה שקוע במאמר וחיוך של עליונות ריחף על שפתיו.

העברתי את היום כמו תמיד : מוריד חומר מהאינטרנט, מתרגם אותו, שומר אותו
כך שליאת תוכל לעיין בו במחשב שלה ברשת, מפטפט עם העובדות האחרות. יובל
אמר לי : "בכסף שאני משלם לך, אני לא מעז לדרוש ממך יותר מזה." הוא ביטל
כ-"לא נחוצה" תוכנית פעולה שכתבתי, אמר שיש לו ניסיון רב ועדיף לפעול בכלא
תוכנית כזו, "יותר פתוח, ביתר גמישות". הוא אמר שהכתיבה שלי יומרנית
ומנופחת. הוא הציג רעיונות שלי כרעיונות שלו. תמיד התגאה בפניי על עסקים
חדשים שיזם, מחכה לאישור, למחמאה. לרוב החמאתי לו. פעם גולל בפניי את
החזון העסקי שלו, בפעם אחרת כעס כשתיארתי את מעשיו בכתב יד של ספר כפי
שהיו ולא כפי שחלם שיהיו וכפי שרצה להאמין שהם. בסך הכל הסתדרנו היטב, שני
אנשים קשים, מאמינים בגדולתם, לא עשויים לטעות.

בשעה שלוש אחר הצהריים הגיעה העיתונאית. היא לבשה בגד שנראה כהכלאה בין
רשת דייגים לבין רדיד. היה לה שיער מת ועור מת ואיפור סדוק שהדגיש את
הקמטים שהיו פניה. הידיים שלה היו גסות.

כשנכנסה לחדרו, לא קם יובל ממקומו. הוא גלש מעט בכורסת העור במה שנראה לי
כחיקוי נלעג לחתוליות. הושיט יד חיוורת ומנומרת כתמים חומים לעיתונאית
והיא התיישבה, תיק סקאיי גדול על ברכיה. היה לה אגן ירכיים רחב, ארוז
בג'ינס מהוה שעבר כביסות רבות מדי.

"כן" – אמר יובל בנמרצות – "במה אני יכול לעזור ?"

"אני עיתונאית מהטלוויזיה, אנחנו חושבים לעשות משהו על שמואל ליומן
השבוע."

"שמואל יודע מה דעתי על כך" – קטע אותה יובל – "מה דעתי על עיתונות בכלל.
קחי אותי, למשל, אני מסרב להתראיין למרות שיש אליי פניות כל שני וחמישי …"

"אנחנו ביום שישי" – אמרה העיתונאית וצחקה צחוק לא צלול, ראשה מוטה מעט
לאחור ועיניה מצומצמות – "בכל אופן, אני, למשל, לא יודעת מי אתה ומה אתה
עושה."

יובל נאנח בשביעות רצון : "את רואה, מה אמרתי לך ?" – אבל זה לא נשמע
משכנע.

הוא סיפר לה על החברה ועל העסקים החדשים ועל איך שבקרוב הוא עובר למשרדים
מרווחים בהרבה ועל כל הרעיונות שיש לו והיא הקשיבה מרותקת.

כל אותו הזמן, הגופות שלהם דיברו. גופו הלולבי של יובל היה קפיצי ודרוך
ואלים וגופה היה מלא ונשי וכנוע. הוא אמר : "את לא תפרסמי שום דבר מכל זה,
ברור ? זה אוף דה רקורד, אני אוסר עלייך" – הוא חייך אליה חיוך לא נעים של
איום ושל "אני יודע שאת שלי" והמשיך – "אם תפרסמי את הדברים, אני אכחיש
הכל ואתבע אותך. מובן שאין לך מה לחלום על לצלם פה."

"חבל" – אמרה – "היינו שמחים להראות איפה שמואל עובד ואותך וכל זה. למה
לא, בעצם ?"

"בשום אופן !" – יובל קם ממקומו, הקיף את השולחן ונעמד לידה, פיה בגובה
חלציו – "תשתי משהו?"

היא התלבטה ולבסוף בחרה בקפה ויובל הכין אותו בעבורה במטבחון הקטן במו
ידיו. לי לא הציע.

כשנעדר, היא לא אמרה מילה חוץ מאשר : "הוא מעניין מאוד, היובל הזה." ואני
הסכמתי ואמרתי : "אני צריך לחזור בארבע וחצי לכלא. אין לנו הרבה זמן."

היא נפנפה יד שהחזיקה ברשמקול קטן : "מה שלא נספיק היום, נעשה בפעם אחרת."
יובל הגיע עם הקפה שלה, מניח אותו לפניה. אחר כך אסף מהחדר כמה ממוצריו
ונתן לה אותם. היא טמנה אותם בתיק גדול והשתפכה באשד של מילות תודה. יובל
חייך בזאביות.

"אני מדגיש שוב" – אמר – "אף לא מילה. החברים הכי טובים שלי הם הבוסים של
כל אמצעי התקשורת (כאן מנה שמות) והם לא יאהבו אם תפרי את ההסכם בינינו."

"אולי יש לך עבודה בשבילי ?" – אמרה לפתע בחצי צחוק וכאילו הבינה לפתע מה
אמרה, ניסתה לחפות על כך : "עכשיו אני אלך עם שמואל לחדר השני, לשאול אותו
כמה שאלות."

"לכי, לכי" – איבד בנו יובל עניין.

ישבנו בחדר של ליאורנה שהיתה בחופשת הריון. ליאורנה קיבלה אותי לעבודה,
לימדה אותי מה זה אינטרנט, גירשה אותי מהחדר שלה כשהתחלתי להרגיש בו
כבשלי. חודש לפני כן התקשרתי ליובל, שאותו פגשתי רק פעם אחת לפגישה קצרה
וביקשתי ממנו שיקבל אותי לעבודה. כאסיר המתקרב לסיום המאסר, יכולתי לצאת
לעבודות שיקום ולחזור לכלא רק בערב. יובל הסכים, לא לפני שהתלבט זמן
ממושך.

את כל זה סיפרתי לעיתונאית והיא אמרה : "אכפת לו ממך".

"כן" – הסכמתי – "בדרכו שלו" והיא אפילו לא חייכה, לא הרימה גבות בתמיהה,
רק רשמה בקדחתנות, הופכת דפים משורבטי אותיות ענקיות.

"הוא מעניין מאוד" – אמרה לפתע – "אני מקווה שאראה אותו שוב". בקול שלה
היתה האימה של מי שמזדקנת בלי שותף, מתבלה במיטות זרות, או בין ארבעה
קירות עירומים. הן מוכנות לכל, המתפוררות האלה.

קבענו להצטלצל, להפגש שוב, לתכנן, כנראה אחרי שהיא תשוב מחו"ל, אבל אני
ידעתי שהיא איבדה את העניין בכתבה ושיובל הצליח.

אחרי שהלכה, נכנסתי אליו למשרד ואמרתי : "היא התרשמה ממך מאוד" והוא חשף
שיניים : "אני מסוגל לגרום לכל אישה לעשות מה שאני רוצה שתעשה, זה
הפסיכולוגיה בין הגבר לאשה."

התבוננתי בכתפיים השמוטות והצרות שלו, בחזה הקעור, בצוואר הגרום, באניצי
השיער הדליל, בפנים הזקנים בטרם עת. הוא נע בחוסר מנוחה תחת מבטי :

"זה לא איך שאתה נראה, זה מה שאתה מרגיש ומה שאתה משדר" – הוא הפנה אליי
גב והביט דרך החלון בכיכר למטה, במפל המים המלאכותי. נשים בלבוש מינימלי,
מטלטלות שדיים, מעכסות בהפגנתיות.

"היא אמרה שהיא תשמח לראות אותך שוב, שהיא מקווה שתראה אותך שוב".

הוא צחק צחוק מקרטע, לא נעים : "היא לא הטיפוס שלי, לא מושכת אותי."

"לא נראיתם ככה" – אמרתי וחשבתי על חילופי המבטים ועל הדומיה הטעונה בחדר
ועל איך שהרגשתי מיותר.

"יש לי טעם טוב יותר" – פסק – "אני אוהב נשים אמיתיות, מלאות חיים, מלאות
תקווה, מלאות עניין, לא תלותיות. אשה, בשבילי, היא בדיוק כמוני, רק שיש לה
ציוד אחר, מבנה אנטומי שונה שמאפשר לשנינו להתענג. אז אני מחפש את האדם,
קודם כל את האדם. קח, למשל, את נעמי, אשתך. מהרגע הראשון לא אהבתי אותה :
נרגנת, עויינת, לא מסופקת, תלותית."

הנחתי פתק על השולחן שלו : "הנה מספר הטלפון שלה" – אמרתי – "בכל אופן.
אני רק שליח שממלא שליחות."

עדיין בגבו אליי אמר :

"אתה בטח חושב שאני בר מזל, שאני יכול לסרב להן. אבל האמת היא שאני חושב
שמשהו פגום בי מאוד. אני לא מצליח לקיים מערכת יחסים יותר משבוע.  הן
מתפרקות, אני מתפרק, בורח לרומא, לפריז, אלוהים יודע לאן."

"אני נוכל" – עניתי לו – "אני מוכר אהבה מזוייפת, אמפתיה תמורת טובות
הנאה. מה אתה מצפה ממני, לעידוד ?"

הוא צחק צחוק יבש, הסתובב והתיישב בכבדות בכסא העור שלו.

"אתה נוכל ישר, שמואל" – אמר בקול חלוש – "אתה מזהיר את הקורבנות שלך."

ביקשתי לומר משהו, אבל יובל כבר היה שקוע בעיתונים ורק ידו הארכנית התפעמה
בחיים משלה, סימנה לי לצאת מהדלת, בלי מילים, בלי זלזול, בהיסח הדעת.




באוטובוס העירה
Ba'otobus Ha'ira (On the Town Bus)


אני באוטובוס שנוסע העירה. בתחנה המרכזית ארד ממנו, אחליף אוטובוס ואסע
מרחק קצר, כמה דקות, לכלא. חומות הכלא יישקפו לשמאל האוטובוס, צהוב חימרי,
גדרות תיל, מגדלי שמירה ריקים. הגשם ודאי כבר יצר ביצה ובה קולאז' של
נעליים גבריות. אני חושש לחצות את הביצה הזו. היא מטעה, יש בה שטחים
שנראים מוצקים והם שלוליות עמוקות. אחרי זה אני צריך לנקות את נעלי
ההתעמלות שלי שעות באבנים ובענפים שאני מחלץ מהאדמה הרטובה ליד הביתן
שלנו. אבל זה עוד רחוק. כרגע אני עולה ומתיישב ליד גבר לא מגולח, לבוש
ברישול, משקפי קרן שחוקים מודבקים על גשר אפו במין אגד חום. הוא מדיף ריח
זיעה קרושה ומתבונן ללא הרף בשעון מעורפל זגוגית ובטבעת זהב מרובעת וחרוטה
על הזרת שלו. האוטובוס מהביל, כמו יער טרופי על גלגלים. אנשים נדחקים זה
אל זה במעברים, דוחקים לפניהם סלים ארוזים בכבלי ניילון, ילדים מצווחים
ואת גופם המיוזע. לכולם מתפשטים כתמים כהים על הבגדים, בעיקר מסביב לבתי
השחי.

הספסלים כבר מלאים. אנשים מוחים אדים מהחלונות בתנועות מעוגלות ומצמידים
אליהם אפים אדומים וקפואים. הם מתעלמים בהפגנתיות מהדוחק ומהזקנים שנועצים
בהם מבטים מלאי כעס וציפייה. הדרך ארוכה והנוסעים מתאימים את גופם למושב
בתנועות קטנות של חוסר מנוחה.

בפיתולי האבן של התחנה המרכזית, בין בתים אפופי כביסה מאובקת, לכביש
המהיר. הנהג מגביר את הרדיו ומוסיקה מזרחית ניתכת מהרמקולים. אנחנו נרתעים
ממנה, אבל לא מבקשים מהנהג להנמיך, בקרוב יש חדשות. בינתיים המחשבות
יכולות לנדוד, העיניים לבהות פנימה, הצוואר להמתח בנסיון לראות ולו חלק
מהנוף.

עד שהשידורים נקטעים בבהילות מוכרת. ברקע, זעקות חלושות, צופרי אמבולנסים,
כנפי מסוק מכים באוויר במקצב משטרתי. קולות שבדרך כלל הם סמכותיים ועכשיו
מוכי פאניקה והלם, ניחרים. מדי פעם עוצר אלמוני ומתאר מה שהוא רואה, בוכה,
מלעלע. לכתבי השטח כבר אין מילים והם משדרים נהמות ונאקות, אורגיה של בשר
מעושן.

כולנו קפואים בתנוחה של לפני המבזק, פסלים של בעתה. אחד עם יד מחטטת
בנחיר, אשה שמנה מחזיקה סל כבד, השכן שלי מסובב בבלי דעת את הטבעת על הזרת
שלו.

ברדיו אומרים שיש סכנה לפיגועים נוספים באוטובוסים, שאנחנו צריכים להיות
זהירים ולבחון בשבע עיניים כל אחד שעולה לנסיעה. לא לבטוח – כך רשויות
הבטחון – להפגין עירנות, לבדוק חפצים חשודים, להזעיק את הנהג אם רואים
מישהו חשוד, או שהתנהגותו חשודה. האוטובוס כמעט עוצר מנסוע, כל כך הוא
לכוד בשיירה צופרת של מכוניות, שמש קופחת עכשיו, האספלט מתחיל להבריק
ברתיחה.

אני חושב בבהלה שאני אאחר לשוב לכלא. הסוהרים אמרו לנו שהם לא יקבלו שום
הסבר ("אפילו אם אלוהים יורד עליכם"). עליי להיות בכלא בשעה היעודה ולא –
יישללו ממני כל ההטבות ואני אשלח למתקן כליאה קשה יותר, אולי בבאר שבע.
אני שואל את עצמי אם פיגוע המוני זה הסבר או כוח עליון. אחר כך אני חושב
שאין כוח יותר עליון מהסוהרים בבית הסוהר. זה מעורר בי חיוך והמתח שלי פג
במקצת. לפחות הם לאומנים, ימניים, יבינו שאסור לתת לטרור לשבש את השגרה.
אסור לשלוח אסיר יהודי לכלא גדוש ערבים בגלל מחבלים ערביים שרצחו עכשיו
יהודים, ככה אני אציג את זה, ככה אני אתחנן. היה משהו מרגיע במחשבה הזו.

חשבתי כמשפטן : אני חייב להוכיח שבשעת הפיגוע הייתי באוטובוס. בנסיבות
אחרות, זה נקרא אליבי. בכלא מרבים להתעסק בהוכחות. האסיר מוכיח שהוא בסדר,
הסוהר מניח שהאסיר מרמה אותו, אבל גם הוא חייב להוכיח את זה. משחק של צייד
וניצוד, רק שהתפקידים מתחלפים כל הזמן.

קמתי מהמקום. השכן שלי התנער מההזיות שלו ונתן בי מבט רע. העברתי רגל בנעל
בוצית מעליו והצבתי אותה בזהירות בין שני סלים גדושים. נשים משופמות מחו
אגלי זיעה משפתיהן במטפחות סינתטיות ופנו אליי בשפה זרה. הן דחפו את הסלים
ברגליהן, יותר מחווה של רצון טוב מאשר פינוי מקום של ממש. עכשיו עמדתי
ואחוריי תחובים בפניו של הנוסע שלידי, יכולתי להרגיש את הנשימה שלו, חמה
ולחה, בבד המכנסיים. עוד רגל ואני על רצפת האוטובוס, שוקיי עמודי הרקולס
וביניהם זורם ים של מצרכי מכולת ארוזים ומחווטים. צעד אחר צעד אני מתקרב
אל הנהג, אנשים מצטודדים לפנות לי דרך, אני יוצר אדווה אנושית בעקביי.

אני אומר לעורף הפרי שלו : "אני אסיר".

השרירים שלו מתקשחים אבל הוא לא מפנה אליי את הפנים וגם אינו עונה לי.

"אני אסיר" – אני חוזר – "תוכל לכתוב לי בפנקס הזה (אני מושיט לו פנקס
אפור כריכה של בנק הפועלים, אין לי עט) שהייתי באוטובוס שלך בשעה הזאת
?"
הוא מצדד אליי את ראשו, פוזל מזווית העין אל הדרך (ממילא אי אפשר
להתקדם בה) : "(מודגש) אתה אסיר ? מה כבר עשית ?"

(אינטלקטואל לבנוני וחובש משקפיים עגולים שכמוך)

בסביבתו המיידית מאזינה לו אשה לא צעירה אבל מצובעת פנים וזקורת שדיים.
הוא שם לב לשדיים שלה. היא שמה לב לשרירים המתקשחים שלו. שניהם שמים לב
לתשובה שלי שהיא : "בנקים".

"בנקים" – חוזר הנהג וצוחק וגם האשה שלו צוחקת, חושפת שיניים מוכתמות
בוורוד – "תביא, אני אחתום לך".

הוא מסיר יד מעל ההגה, נוטל ממני את הפנקס ופותח אותו בעמוד האחרון והכל
בתנועה אחת. מסיר יד שנייה וכותב במאמץ ובלקיקת שפתיים כמה מילים. הוא
מסיים בשרבוט הינף של חתימה.

מאחוריי מתלחשים אנשים. מהתשובה שלי אפשר להבין הכל, מתרמית ועד לשוד
בנקים. אולי אני אלים ? דווקא אלה שנראים הכי תמימים … אני יכול להיות גם
ערבי, בימינו כבר אי אפשר להבחין.

בתוך קורי הלחישות האלה, מאוזן שעירה לאוזן חלקה, מפה מרוח באדום לפה יבש
משורטט בשרידים של אוכל – אני חוזר למושבי. שוב רגל ועוד רגל, הפעם קדמת
הגוף שלי אל פניו של השכן. הפנקס בכיס. אני רגוע יותר, עכשיו מה שיהיה –
יהיה.

בקצה המודעות אני שומע אשה אחת, קול צדקני, שורק : "תרדי עכשיו או שאני
קוראת למשטרה". אני פוקח עיניים ומנסה לאתר את המהומה. זה מעט מאחוריי,
אבל הקולות מתקרבים והאשה דוחפת לצדדים נוסעים שנתלים בידיהם מלולאות
מהתקרה. לפניה נמלטת, בהבעה רדופה, אשה צעירה בהרבה. יש לה מבט מיוסר על
פנים גסי מתווה, השפתיים המלאות שלה פסוקות מעט כשהיא נושמת במהירות, ביד
אחת היא תומכת בחזה שלה ובשנייה היא אוחזת צרור ניירות כתובים בערבית
צפופה.

"נהג" – כמה קולות – "יש פה ערבייה".

"תתן לה לרדת מייד, אני לא נוסעת באותו אוטובוס עם מחבלת" – צווחת מישהי
ואחרת : "אולי היא מסוכנת, בדקת אותה כשהיא עלתה ?"

הנהג מרוכז בנסיעה צפופה, מתמרן בין מכוניות קטנות שהוא מתקשה לראות.
מפריע לו הרעש והוא פונה אחורה, בלי לבלום ושואל : "מה יש, מה קרה".

"יש פה ערבייה" – מתנדבת מישהי להסביר לו – "היא עלתה לאוטובוס ואולי יש
לה מטען נפץ בבגדים". "תוריד אותה מפה, היא מסוכנת" – משלים מישהו אחר.

"אני לא מוריד אף אחד ששילם את הכרטיס" – פוסק הנהג ונפנה חזרה אל הכביש.

שתיקה נדהמת. הוא לא נראה כזה, הנהג. מישהו מנסה להסביר לו את חוסר ההגיון
בהחלטה שלו : "אתה לא יכול לדעת, היום גם הנשים שלהן, ראיתי בלבנון, זה
משהו, מתפוצצות כמו כלום, אין להן בעיה …"

האשה שזיהתה את המחבלת מאיימת עליו : "תן לי את הפרטים שלך, אני אפנה
לממונים עליך, אתה יכול לשכוח מהעבודה שלך".

הערבייה עומדת דמומה ומאזינה. רק כשנוסעת מסננת לעברה, בלחש : "רוצחת
ילדים" – היא מתעוררת, כמו מסיוט.

"אני אחות" – היא צועקת, שכל האוטובוס ישמע – "כל היום אני מטפלת בחולים,
שלנו ושלכם, כל היו בפצועים, שלנו ושלכם, למה אתם מתנהגים ככה ?"

העברית שלה אינה טובה במיוחד, אבל באוטובוס הזה די בה כדי לעורר ויכוח. יש
לה תומכים. "מה יש לכם ממנה, סתם נוסעת, זה לא יפה איך שאתם מתנהגים".

יש מי שמפחדים באמת. אני יכול לראות את זה על הפנים שלהם, בדרך שבה הם
אוחזים את המעקה המתכתי שלפני המושב שלהם בפרקים מלבינים, במבטים מתחמקים,
כתפיים שמוטות ופנים כבושים ברצפה המטונפת. בהחלט ייתכן שהיא מחבלת.

בשלב הזה כבר מאוחר מכדי לעצור את המהומה. השכן שלי מחליף מהלומות
מילוליות במבטא כבד עם מישהו. נשים מאשימות זו את זו בצביעות
ובפרימיטיביות. הנהג מתעלם לכאורה, מקשיב בהטייה קלה של הראש, פוזל מדי
פעם אל המצובעת, שמשתתפת בעירנות, לכבודו, בויכוח הזה. יש מי שדוחפים את
הערבייה בתנועות סמליות, בגב היד, בלי רוע. כולם משתדלים להמנע מלהתבונן
בה. היא אוזרת אומץ, מתקיפה בחזרה : "איזה אנשים אתם, אני אחות רחמנייה,
אז מה אם אני ערבייה, זה אומר שאני מחבלת ?"

השכן שלי פונה אליי : "מה אתה אומר" ואני אומר שאני חושב שאם היא היתה
מחבלת היא כבר מזמן היתה מפוצצת את האוטובוס על נוסעיו.

"הנהג אינו עוצר כבר בכמה תחנות מרוב שאין מקום" – אני מזכיר להם – "והיא
עומדת באמצע ואין לה שום בעיה להתפוצץ ואין לה סלים, או משהו"

השכן שלי נהנה וטופח על צידי גופו בידיים שעירות, אני בצד שלו. כמה קולות
מעודדים אותי : "תמשיך, תמשיך, תנו לו להמשיך". אין לי מה עוד לומר ואני
משתתק. הערבייה מתבוננת בי במבט תוהה. היא לא בטוחה אם הבינה נכון: אני
חושב שהיא מחבלת או לא ?

"ומי אתה שתגיד לנו, אם מותר לי לשאול" – זו האשה שדרשה מהערבייה לרדת.
הקול שלה צרוד מהצריחות והפנים שלה משולהבים. פסי איפור ואודם מרוח מנמרים
את הפנים שלה והיא מלווה את השאלה שלה בקשקוש צמידי זהב על פרק ידה.

"הוא אסיר" – מנדבת לה האשה של הנהג. היא מתבוננת בי במבע של נצחון ואחר
כך בנהג. הוא מגביה מבטו אל המראה והעיניים שלו רדופות, הוא מפחד שהוא
מאבד שליטה.

"אסיר" – צורחת המשולהבת, כך שכל האוטובוס ישמע – "מצא מין את מינו והעורב
את הזרזיר : אסיר וערבייה ! אולי בכלל גם אתה ערבי, אדוני ?"

"אני לא ערבי" – אני משיב בנחת – "אני מחונך".

היא מאבדת את השליטה בעצמה : "בן זונה, מניאק, תראו מי שמדבר" – וכאן היא
גוחנת לעברי ושורטת את פניי בציפורניים שבורות ועליהן טלאי לכה – "אסיר
חרא וערבייה זונה מסריחה, מסריחים לנו את האוטובוס" – השכן שלי אוחז ביד
שלה המושטת וקם למחצה ממקומו, מסובב את היד בחצי עיגול אלים. היא פונה אל
הקהל שלה וזועקת : "הם ביחד, כל החבורה הזו, הם מסוכנים, תעצור, נהג,
תקראו למשטרה".

אני לא מגיב. גם ככה השתטיתי, אסור היה לי להשתתף בויכוח הזה. אסיר שמעורב
בקטטה מוצא את עצמו בבית המעצר וחולפים כמה ימים עד שהוא חוזר אל המקלט
הבטוח, יחסית, של בית הסוהר שלו. הכל יכול לקרות בבית המעצר, בתופת של
גופות מיוזעים, מכורים לסמים שצורחים ומטלטלים סורגים, מזרקים מדממים
ווילונות עשן. הייתי שם שבוע ועכשיו עמדתי לחזור לשם, הייתי משוכנע.

הנהג בלם בצד הדרך, קם ממקומו והביט בחוסר ישע בערבייה שנדחקה בין הנוסעים
להמלט החוצה. כמה נשים רישתו את ידיהן והערבייה נלכדה, מפרפרת, מכה לכל
עבר, יובלים שקופים ניגרים על לחייה. היא השמיעה קולות קטנים של אימה
והתנשמה בכבדות, אבל הנשים לא הרפו ממנה ורק אחזו בצעיף שלה ובשולי המעיל
וליפפו אותם סביב ידיהן, עד שהערבייה התקשתה אפילו לנשום.

הנהג פתח את דלת האוטובוס בשריקת אוויר דחוס וירד למטה, אל שולי העפר של
הכביש. מהחלון שלי ראיתי אותו מאותת בנפנופי ידיים נואשים למכוניות
חולפות. מישהו עצר ושוחח איתו דרך חלון המכונית ואז המשיך בנסיעה. הנהג
שלנו הביט אחריו, הביט באוטובוס בחוסר אונים ולבסוף החליט לטפס אליו
בחזרה. התיישב במקומו בכבדות, חצי מסב לעברנו והמתין.

כעבור דקות ספורות הגיע מכונית משטרה וממנה ירדו שני שוטרים. אחד היה
מבוגר, כבד גוף ודל תנועה. עווית חלפה בפנים הוורידניים שלו כל כמה דקות
והוא הרבה לנגוע בעצבנות בקת אקדח  השירות השחוקה. אבל מי שדיבר היה השוטר
השני, נער מחופש, חתימת שפם, גוף צנום ולולבי, ידיים אנורקטיות ועיני תכלת
דלוחה. הוא ניפח את חזהו ומשך את כתפיו לאחור, כדרך שעושים מי שמבקשים
לכפר על נכסים גופניים דלים.

"מה קורה פה ?" – הקול שלו היה עבה במפתיע ודי היה בניגוד הזה כדי להדמים
את כל הנוסעים.

נדחקה אליו המשולהבת ותוך תחיבת אצבע מיוזעת ומעוקלת בחולצת המדים הרפויה
שלו, הסבירה : "היא מחבלת והוא אסיר ושניהם התכוננו לפוצץ את האוטובוס
הזה".

"בלבול ביצים" – רעם השכן שלי – "זאתי אשה היסטרית, בפאניקה, פסיכית על כל
הראש, תראה מה שהיא עשתה לו בפנים וזאתי, ההיא" – הוא מצביע בזרת מגודלת
ציפורן לעבר הערבייה – "בסך הכל ערבייה, אחות, או משהו, נוסעת, כמו כולנו,
שילמה כרטיס" – השוטר פונה אל הנהג וזה מהנהן.

"אני אומרת לך …" – מתחילה ההיא לצווח אבל השוטר קוטע אותה :

"אם תמשיכי ככה, גברת, אני אעצור אותך על הפרת הסדר …"

"גם כן שוטר …" – היא מאנפפת אבל הקול שלה שקט בהרבה ומהסס

"… ואולי גם על העלבת שוטר במילוי תפקידו ?" – מציע השוטר והיא נאלמת
כליל, משפילה מבט ונסוגה בהליכה סרטנית אל הסלים שלה.

"מי האסיר ?" – שואל השוטר הותיק יותר והיד שלו מלטפת את האקדח בלי הפסקה.
אני מזדהה.

"אתה בא איתנו" – הוא פוסק – "היתר ממשיכים בנסיעה, גם את גברת" – הוא
פונה באדיבות מוגזמת עד כדי עלבון אל הערבייה – "רק אל תעשו בעיות" – הוא
מזהיר את כל הנותרים – "שישי היום, עוד מעט שבת, סעו הביתה בשלום, יש
למשטרה דברים יותר חשובים לעשות מאשר להפריד בין נוסעים!"

הם מושכים אותי מהמושב, בלי להעיף בי ולו מבט ואני, חצי נגרר על ברכיו של
השכן שלי, מחלץ בקושי את שקית הניילון שבה אני שומר את העיתונים ואת הארנק
שלי. האצבעות שלהם תחובות מתחת לבתי השחי שלי כמו צבתות וזה כואב.

אנחנו יורדים למטה, השוטר טופח על האוטובוס וזה משתלב בפקק. אנחנו עומדים
על אם הדרך ומתבוננים בו מתרחק. השוטרים מלבישים אזיקים מבריקים על שני
פרקי הידיים ועל שני פרקי הרגליים שלי ואני נע בכבדות אל עבר הניידת. הם
פותחים את הדלת האחורית ומסמנים לי לעלות, אחר כך הם דוחפים אותי פנימה
וסוגרים את הדלת בחבטה. חשוך בפנים ורק אור לבנוני בוקע מן החוץ בקרניים
מסודרות.

אני רואה את הגבות והצווארים של השוטרים כשהם מתיישבים במושבים הקדמיים.
אחד מהם פונה בחצי סיבוב ואומר אל האפלה : "זה אוהב אתכם, זה אוהב ערבים",
כמעט אפשר לשמוע יריקה בקול שלו.

רק אז אני מבחין בדמויות הרבות שגודשות את התא המחניק הזה. כולם מחייכים
אליי בשיניים זאביות ומביטים בי בעיניים שרק הלובן שלהן נראה ומשקשקים
באזיקים שלהם.

"מאיפה אתה, ילד יפה ?" – אומר אחד מהם ומתקרב ומתיישב לצידי. היד שלו
מונחת על הברך שלי, ללא תנועה.

המבטא שלו ערבי.




ביום שהנאצים חזרו
Bayom sheha-Nazim Khazru (The Day the Nazis Returned)


הניה יושבת על גדר האבן המסותתת שלפני הבית. רגל אחת, עטופה בתחבושות עבות
וצהובות, פשוטה קדימה. היא מגרדת מעל התחבושות בהיסח הדעת, כאילו הגירוד
הזה אינו שלה.

"בגיל שלך לא מבינים עוד כלום" - היא אומרת לי ואני מהנהן. אבל זה לא
מפריע לה. כמו הרגל, אני לא ממש מכאן. באיטיות כבדה היא חוזרת ומספרת לי
ואני שב ומאזין כמו בפעם ראשונה.

הנאצים העלו את כולם בלהבות בבית הכנסת הישן מעץ. כל אחד יכול להיות נאצי
והם יכולים לחזור מכל פינה, בכל זמן. אז היא עומדת ופניה אל שבילי העפר
וגבה אל הבית שלה שהתריסים שלו מוגפים.

ככה עמדה מדי יום שעות ארוכות,  עד שהוורידים שברגליה נדלקו והרופא שהוזעק
אליה ציווה עליה לשכב במיטה אם היא לא רוצה נמק ברגליים הצבות שלה.

היא לא רצתה נמק. היא שכבה במיטה וחיכתה לשמוע בכל רגע את הדפיקות שלהם על
הדלת שלה, שגם היא היתה מעץ ולפחות פעמיים ביום בערה בצבעים אדומים
וצהובים. אלו היו דפיקות מיוחדות, חלולות וקשות, מהדהדות כמו מגפיים על
משטח קשה.

היא כבר הסכינה לדפיקות האלה. היא ידעה שזו רק שאלה של זמן ושל מקום עד
שהצבעים האלה יטפסו בחרך שבין הדלת למשקוף. כשהכל יהיה נכון להם - הם
יחזרו.

לפעמים מצאה שהיא ממתינה להם בקוצר רוח של מי שמעונה. משאלה פרועה להצרף
באותה האש.  בכתה בכי של חוסר סבלנות ושל זעם. האמינה שאם היא תרצה מספיק
חזק אין כוח בעולם שימנע מהם לבוא אליה. לפחות את זה הם חייבים לה - היא
חשבה ודי היה במחשבה הזו להעלות חיוך על השפתיים השדופות שלה. מה שהצחיק
אותה זה  שאיזשהו נאצי חייב משהו לאיזשהו יהודי.

בתום שבוע לא יכלה יותר לשכב. צללים טיפסו על הקירות והיו כל מיני קולות
של גיצים ושל בשר חרוך בדלת. היא היתה מוכרחה לפתוח ולנקות הכל. הריח כבר
היה בלתי נסבל. היא ידעה שצריך לשלם מחיר בשביל להפטר מהם ואפילו יותר כדי
למנוע מהם לחזור. אז היא קמה מהמיטה ונעמדה על הרגל שלה שהיתה מרושתת
בכחול ובירוק של שיש. שפתה קומקום של מים על פתיליה. נטלה סחבה גדולה
וטבלה אותה בנפט ונעמדה אל מול הדלת והמתינה.

בינתיים, כדי להעביר את הזמן אחורה, היא זכרה. היא זכרה באופן מאומץ, עם
לשון בין השפתיים. זכרה לעומק והזכרון פעם ברקות שלה בפעימות סדורות
שהביאו רווחה למוח שלה.

המים רתחו והיא שפכה אותם על הרגל שלה כדי להפחית את הכאב. כשהמים פגשו
בעור  הם קילפו אותו והוא נשר על הרצפה בגוון חלב ערפילי. היא יכלה לראות
אותו מתכווץ עליה ונושר. היא יכלה לראות את החיים שלה נחשפים מתחתיו
בפעימות סגולות ומאדימות. עד כדי כך היה לה חשוב לראות אותם כשהם חוזרים,
לא להתפס שנית.

אף אחד לא בא באותו היום. גם לא הנאצים. היא סתם עמדה שם על רגל מעושנת,
לופתת קומקום המהביל. היא חשבה על הצריחות של האנשים המתכווצים בתוך
המדורה ועל הגיצים. זה היה חסר תכלית.

אז היום הזה נגמר בכעס גדול שאיתו הלכה לישון.

בבוקר הציתו את הדלת שלה בצבעים צהובים ואדומים. כשהם פגעו לה בעיניים,
נהייתה לה מדורה בהן. הכל היה אדום ונטף על הקירות הפנימיים של העפעפיים
שלה עד שהיא העדיפה לפקוח אותן ולהתבונן באור. אלפי האיכרים עמדו מסביב
והריעו וזרקו פנימה קש וקלשונים.

אבל זה לא פטר אותה ממה שהיה עליה לעשות גם הבוקר הזה שבא עליה בליאות.
היתה משוכנעת שהיא מתקרבת אל פתרון. הרגישה כוח חדש אל מול האש והזעקות
שלהם והדם השחור שזלג והתנדף מכל הקירות של בית הכנסת, עץ מפוחם. היא ידעה
שזה יפתיע אותם מאוד. הם לא מצפים לזה מיהודיה עם בעיות כאלה ברגליים. בכל
זאת יכלה להפתיע אותם ולהתענג על המבטים שלהם כשזה יקרה. אסור להתרשל או
להתפנק עכשיו. אם יחזרו, היה תלוי רק בה. ראתה בעיני רוחה את קירות בית
הכנסת שואבים אליהם בחזרה את העשן, את להבות האש, את קרעי העור המפוחם, את
שלוליות הדם המשחירות, את חשרות הזבובים הירוקים והשמנים, את הצחנה.

היא קמה מהמיטה והיה קר. היא התעטפה בחלוק ישן שלבד שלו היתה תחושה של
וילון מחוספס, ארוג. היא דשדשה על הרצפה העירומה והציצה מבעד לחלונית מתכת
של תיבת הדואר. בדיוק מול התיבה שלה התפוצץ ורד בר באדום. האדמה ידעה.
האדמה הרגישה בכוח החדש שניתן לה. רק האדמה היתה בקשר טוב עם הרגל המתקלפת
וחשופת הורידים שלה.

מיהרה לסגור את הדלת ולהשען עליה בגבה. דימתה שהיא בסרט טלוויזיה. מחשבות
כאלה הרגיעו אותה כי הן הוכיחו לה שיש משהו אחר, עולם שאין בו נאצים. עולם
של טלוויזיה ושל גיבורים שנשענים בגבם על דלתות. עולם של שיזוף וקרם
ידיים. אבל אז חשבה : למה הם נשענים בגבם על הדלתות שלהם, זה בגלל שהנאצים
חוזרים והם יודעים את זה. אסור להם לומר את זה במפורש אז הם רומזים לנו.
אבל הדלת תפרץ למרות כל הגבים השריריים האלה. הנאצים לא יחזרו בכוח כי
בכוח הם כבר נכשלו. הפעם הם יחזרו באהבה. היטלר כשגילה את המיקרופון, עשה
בו שימוש וכשגילה את הטלוויזיה, עשה בה שימוש וגם כשגילה את האולימפייאדה.
אז מה ימנע ממנו לגלות את האהבה ולעשות בה שימוש ? מה ימנע ממנו להתאהב
ולאהוב ולצחוק בשיניים צחורות וסדורות בפרסומות לנאצים ? רק אנחנו יכולים
למנוע את עצמנו מליפול במלכודת הזו. רק אנחנו יכולים שלא לאהוב בתגובה
לשימוש הציני שהנאצים שיחזרו יעשו באהבה.

רק מי שהיה שם, מול התבערה, יכול להבין את הדרכים המיסתוריות שבהן חוזרים
הנאצים.

כעת עמדה ובכתה בבדידות ובעליבות אל מול הקירות הבודדים והעלובים בדירה
הבודדה והעלובה שלה. זה היה שלב ראשון. הוא יקנה לה כוח להלחם בהם.
בינתיים זה היה פשוט בכי מתיש, מאלה שאדם בוכה אל עצמו. הרגל שלה המותכת
גירדה לה והיא העבירה עליה כף רגל שנייה מגויידת משהו. היא הסתכלה בדאגה
בשתיהן. היא קיוותה שהן תחזקנה מעמד ולא תבגודנה בה. היא קיוותה שהן לא
תגרומנה לה לעשות משהו מטופש, להזעיק עזרה, להכנס מתחת לברז מים, לגלגל
שמיכה לחה. בעיתון קראה שאסור לפקע את השלפוחיות ושאסור להוריד את העור
ואת הגלדים. גם לא היה זמן לזה.

היא דידתה אל המטבח וסחבה בגרירה מיכל פלסטיק ומשפך בקצהו אל מרכז החדר.
היא חשבה בזעזוע שהכוח הזה שיש לה הוא כוח שהיא גנבה מהם. ככה בדיוק הם
גררו ג'ריקנים מלאים ושפכו אותם מסביב לבית הכנסת ביסודיות נאצית טיפוסית,
עם קריאות עידוד ועצות למכביר. ייתכן אפילו שהתעורר ויכוח. בעיניהם היא לא
היתה אדם אבל זה לא מנע ממנה להתנהג כמו קוף, כמו תוכי, על דרך החיקוי. זה
לא מנע ממנה לשדוד מהם את האש שלהם כדי להביא אותה אל כל מי שעוד לא נשרפו
בה. היא זכרה מספיק כדי לדעת שהם יכולים לנקר לה את הכבד שנים בלי לגמור
אותה ושהיא אותם עושים את זה  בעיניים כלות. גם את העיניים הם יכולים לקחת
לה בסוף. לכן היה עליה למהר.

ביעילות שפכה בפינות כמויות מדודות של הנוזל הדליק. בקפדנות וביסודיות
קירבה אל כל אחת מהפינות את הגפרורים שהיא הכינה מבעוד מועד. הלהבות היססו
בהתחלה  בכחול ורק כשהיו משוכנעות בנאציות שלה, בערו בגדול ובכתום. הן
קיפצו סביבה  והשחירו את הסיד הלבן של הקירות. ברגע שישחירו אותה, הנאצים
כבר לא יוכלו לבוא. זה כמו שאם שורפים עיגול של דשא סביב הבית, האש לא
יכולה להתקרב אליו. ככה הם יכלו לחזור :  רק באמצעותה, בשכונה הזו, בכל
אופן.

היא רצתה לחייך כי היא היתה בטוחה שהנאצים בכלל לא יאהבו את הרעיון הזה,
שלא תהיה להם דרך להעניש אותה. אבל היא נזהרה. למרות שידעה שעכשיו זה כבר
בטוח לחלוטין להפנות אליהם את הגב - התיישבה על כסא מנצרים קלועים, פניה 
אל הדלת, מחכה.

כל מיני דברים נפלו מאחוריה. רק לפי הרעשים הבינה מה נפל. האש התפוקקה
והתנפצה ולחשה כשנתקלה במשהו מעניין במיוחד, שהזכיר לה את העבר שלה, למשל,
כשאיכלה תמונות של בית הכנסת הבוער. האש ידעה להעריך נוסטלגיה.

היא ידעה שהם יחזרו להעניש אותה על החוצפה שלה ועל כך שמצאה דרך החוצה,
הרחק מהם. היא לא השלתה את עצמה : בכל זאת הם היו הנאצים והיא רק יהודיה
אחת. היא לא חשבה שהיא עומדת לשנות את תוצאות המאבק. בסך הכל התכוונה
למנוע מהם לחזור לרחוב הקטן הזה, לבית המשותף הזה, לדירה הבודדה הזו,
אליה. ניתן היה לגמור את כל זה במשא ומתן ומבלי להזקק לאמצעים כל כך
דראסטיים אבל היא לא שכחה שאלה נאצים ומה שהם עשו לכל אלה שאיתם כרתו
הסכמים. אי אפשר היה להאמין להם. כך טיפסו הלהבות מאחוריה והגב שלה התחמם
ובמצח שלה ניבעה זיעה והשיער השחור-אפור שלה נדבק לה לצוואר ובין השדיים
שלה הלב הלם. היא חיכתה.

היא שמעה את הדפיקות שלהם על הדלת שלה מעץ. בדיוק כמו שדימתה שנים,
הדפיקות האלה והדלת הזו והיא על כסא הנצרים, כבר הרגל שלה מעלה עשן וחם לה
מאוד בעורף, בוער. ככה בדיוק, אפילו פרט אחד לא שונה. אבל היא רק חייכה
חיוך גדול. היא ידעה שהזמן הוא לצידה.  הפעם לא יהיה להם לאן לחזור.
שירגישו קצת יהודים, זה מה שהיא חשבה על הדפיקות החלולות והקשות שלהם.
שירגישו קצת איך זה להיות בחוץ כשהאש בפנים. שירגישו מה זה כשמסרבים לפתוח
לך, אפילו כשאתה מתחנן ומאיים ובוכה ומבקש יפה ומאיים. זה שאתה נאצי לא
מקנה לך זכויות יתר כשהאש בוערת. אולי להיפך. אולי להשרף בתוך בית כנסת זה
פחות נורא מאשר לראות את זה. אולי הנאצים הם הקורבנות האמיתיים, חוזרים כל
הזמן, כמו מחשבה טורדנית, כמו כפייה, אל האש הזו שהם הציתו. אבל היא לא
תתרכך. היא לא תוותר להם. הם נאצים. זה גורל, צריך לשאת אותו. לא צריך
לבכות כמו יהודים. לא לכל אחד יש בית כנסת להשרף בו.

"לכו מפה" - היא זעקה והאש חדרה אל תוך פיה וחרכה את לשונה - "לכו מפה."

ואת היהודים הזהירה : " הנאצים חוזרים. הם חוזרים."

אחר כך אפפה אותה האש והקולות שהיא עשתה וכל הפצפוצים ורחשים האלה, זה לא
אפשר לה לשמוע את הדפיקות הנמשכות על הדלת.  היא לא שמעה שום דבר חוץ מאשר
את הצחוק הגדול שהלך וגאה בה, מבפנים והציף את כל המוח שלה בצבעים צהובים
ואדומים.

כשהוציאו אותה משם, היתה הרגל שלה עיסה אדומה של בשר ושל עור מדלדל. סכו
אותה במשחה צהובה בעלת ריח רע ועטפו אותה בתחבושות ושלחו אותה חזרה לביתה
שהיה ליד ביתי.




ביאה מעוכבת
Bia (Intercourse)


"אני לא אבוא, החלטתי" - הקול שלו נשמע מטושטש, כאילו מבעד לגשם. אולי
באמת יורד גשם, אפילו שלג. בטלוויזיה יורד מעטה לבן, בשפה זרה. אני מתבונן
בשלטים שהכנתי לקראת בואו : אותיות שמנות מקווקוות, כמו שלימדה אותי אמא.
"הבריאות מזיקה לעישון", כתבתי באחד מהם ובאחר : "התגלחת הבוקר". הדבקתי
אותם בסרט שקוף על דלת העץ הדקה. פעמיים בא אליי ופעמיים חזר והשלטים
נותרו מודבקים.

"אז מה תעשה ?" - אני חושש שאולי ישמע כמה רווח לי.

"אני עובר לגור בתל-אביב, עם גיא, יש לו דירה שכורה. השותף השלישי שלהם
עוזב והם הציעו לי להצטרף." - הוא מוסיף בבהילות : "זה 980 ש"ח בחודש".

הסכום תלוי בינינו, נובט בין רחשושים וצרצורים אלקטרוניים :

"פגשתי שם נכה צה"ל" - שרון נלהב - "מכיר את כל הטריקים. הוא אמר שבעבודה
נכונה אני יכול להוציא מהם 3000 ש"ח בחודש".

"מהם" זה משרד הבטחון. אח שלי הצעיר נכה צה"ל. הוא השתחרר בתום שלושה
חודשים. הוא לא סיפר לי בדיוק מה קרה שם חוץ מאיזו סטירה מקרית, או מפקד
שמשך לו בזקן. הזקן של שרון חשוב לו מאוד, גם שיער הראש. כשהוא חוצה מפתן
של דלת, הוא מתכופף במאמץ כדי לא לגעת במשקוף.

השתיקה כבדה עליו : "גיא הוא חבר טוב שלי, אל תדאג" - הוא אומר - "אני
מתקשר אליך כדי לבקש שלא תכעס עליו. הוא לא מגיע לסקופיה בגללי. זה אני
החלטתי שלא לבוא, לא הוא."

"אני לא כועס" - עניתי - "תמיד אמרתי לך שעדיף לך לעבור לת"א מאשר לבוא
לכאן."

"החלטתי גם לקבל טיפול. הנכה מהדירה אמר לי שהצבא צריך לממן גם את זה. זה
נקרא תט"ר, או משהו כזה."

"על זה ודאי שאני שמח" - אני נענה לו בהתלהבות לא מעושה.

"נהניתי להיות בסקופיה, אצלך" - הקול שלו נחלש מאוד, ייתכן שהשיחה תתנתק
בקרוב.

"נהניתי לארח אותך" - אני עונה. מהחלון שלי אני רואה חתולה גדולה, שחורת
בשר, מזנקת במעלה גזע עץ, נאחזת בו בטפריה בייאוש שקט. תמיד נפלה לארץ.

"נהניתי לארח אותך."

*   *   *   *   *

בשדה התעופה עמדנו, חבורה קטנה בשחור-לבן, באולם שהיה, בעת ובעונה אחת,
לכל המטרות : טיסות יוצאות ונכנסות ובידוק וקפטריה ושירותים. התבוננתי
בדוכן העיתונים סתום התריסים ובשעון הדיגיטאלי באדום ובדלת הזכוכית שממנה
אמור היה להגיח אחי שרון.

"הטיסה קצת מתאחרת" - אמר טודה כדי לומר משהו (יש לו קול טובת מרגיע).

לידיה הציתה סיגריה בין שפתיים עצבניות וקיללה כשנכוותה בלהבת המצת.

אני העברתי משקל מרגל לרגל, מודע למבטיהם של אנשים.

כשראיתי אותו, לא הכרנו. ראש מגולח, זיפי, תווים ילדותיים שהתקשחו, גבוה,
לבוש בחולצה ובמכנסיים שפעם היו שלי. לחצנו ידיים ברשמיות נרגשת ואני
לקחתי את המזוודה שלו, כאילו אני מורגל בה. בדרך, במכונית הקטנה של טודה,
דחוסים, התבדחנו בעברית בדיחות שחורות, ההומור שלנו, של המשפחה שלי. הצחוק
שלו נשאר כשהיה : פרועת מדבק, כאילו הוא מאיים להתפרק.

ירדנו מהמכונית מעט במורד הדרך ואני הראיתי לו חורש טבעי וגשר ומים שזרמו
בתעלות גדושות רקבובית. "תוכל לבוא לכאן לצייר" - הצעתי לו - "יש כאן מי
מעיין שניתנים לשתייה וציפורים ובחורף שלג."

הוא חייך בחושך ושאל : "בא לך ללכת קצת ?" - אבל סירבתי.

בבית הראיתי לו חדר וספה (הנחתי שטיחונים וארונית קטנה). הוא גזר קטעי
עיתונים שעסקו בספר סיפורים קצרים שפירסמתי, הוסיף "ביקורת" הומוריסטית
משלו. שנינו היינו ענייניים, סקרנו מסמכים, שאלתי שאלות, קיבלתי תשובות,
הכנו תוכניות לעתיד הקצר שלו כאן. הבטחתי לעבור על כתב יד שהושיט לי.
איחלתי לו לילה טוב, איחל בחזרה.

*   *   *   *   *




שרון שרוע על ספה, ראשו כבוש בה, רגל אחת מדלדלת משפתה, גבו מופנה אלינו.
הטלוויזיה ממלמלת ברקע.

"שב כמו בנ'אדם, זקוף" - אני מתרה בו. הוא מזדקף באריכות עוינת לכדי תנוחה
מדולדלת לא פחות.

"לא נעים לסובבים לראות אותך ככה" - אני אומר לו. הקול שלי קרחי.

"איך ככה" - הוא מתגרה בי - "אני יושב איך שאני מרגיש. כולם חושבים שאני
לא עושה כלום שעות, ימים ובעצם, אני כל הזמן חושב, חושב. אני עייף מזה."

"… כמו גווייה במעיל המצ'וקמק הזה"

"למה מעיל מצ'וקמק ?" - הוא מתקומם, עלבון לאה בקול שלו - "זה המעיל היחיד
שיש לי. הוא מחמם. מה אני אעשה שאין לי מעיל אחר, מה ?"
אני מסב פנים
במבוכה ומנסה להרגיע אותו : "זה מעיל יפה מאוד, שרון, באמת יפה."

*   *   *   *   *

שרון מקרב פנים חתומות שפם אל המשקה השרוי בלהבות. האש מרצדת בין הזיפים
שלו והוא נרתע בצחוק גדול. אחר כך, בתנועה החלטית, הוא צולל אל תוכה וגומע
את המשקה בלגימה גדולה רעשנית.

לידיה מנציחה את המראה במצלמה שלה ואני מוחא כפיים.

"טוב לי פה" - אומר שרון - "יהיה קשה לי לעזוב. זה כמו פעם, אנשים
שמרניים, לבושים יפה, יש מוסר." - הוא מקנח את שפתיו במפית נייר אדומה
ורכה.

"לא כמו תל-אביב, הכל רקוב שם."

*   *   *   *   *

"אל תשאל, כולם פה בהיסטריה" - הוא מדווח לי בטלפון - "פוחדים מסדאם
ומטילי האנתרקס שלו. מחלקים מסיכות, חיסונים."

"לא יהיה כלום" - אני מנסה להרגיע אותו - "זה תרגיל של הממשלה בהסחת
הדעת."

שרון פוחד מפיגועי טרור. נדמה לו שכולם רואים בו מחבל. טוען שכוחות הבטחון
מרבים לעצור אותו. פעם גר אצלי ברמת-גן וחזר לקרית ים מפני שאוטובוס
התפוצץ לא הרחק מביתנו.

*   *   *   *   *

"אני לא יכול יותר, זה קשה ויש לי פחד גבהים" - אומר שרון. הוא מתנשם
בכבדות, עומד לצד סלע ופוכר ידיים במאמץ.

"גם אני לא יכול יותר" - אני אומר - "גם לי יש פחד גבהים. אולי תמשיכו אתם
ואנחנו נמתין לכם פה עד שתחזרו."

"לאט, לאט" - אומר טיחומיר, המבוגר מאינו בהרבה - "אין סיבה לרוץ. לא
ממהרים לשום מקום. אנחנו נלך לפניכם ואחריכם, ככה נגן עליכם מנפילה."

שרון מביט בי ואני מביט בו.

"מה, גם לך יש פחד גבהים ?" - הוא שואל.

*   *   *   *   *

שרון, עטוף במעיל חום דהה, חיקוי פרווה, רושם בכתב יד עכבישי על הלוח :
"בנימין נתניהו".

עיניים בוהות בלוח ולשונות משתלחות אל זוויות פה במאמץ. כולם מעתיקים את
האותיות המרובעות, את האותיות העגולות, את הזנבות המתנוססים פרא מעליהן.
בנימין נתניהו. שרון נע בגמישות מפתיעה בין הלוח לתלמידים החדשים שלו. הוא
נראה מאושר בדרך ההססנית השמורה למשהו שעתיד להסתיים, שודאי ייגמר ברע.
אני יושב בצד השולחן המוארך, מכורבל בחליפה, כפול סנטרים, מכובדות עסקית.
כולם מגניבים אליי מבטיםת הופעתי בטלוויזיה לא מזמן. שרון נאבק בגיר,
במעיל המציק, בלוח.

פתאום הוא פונה אלי : שמואל, עוד משהו, ללמד אותם עוד משהו ?"

"לא" – אני עונה – "עד כאן זה מעניין מאוד."

הוא מחייך, הפנים שלו מתקמטים. הוא מניח מידו את הגיר בשלווה, במקום
במדוייק בשולי המשטח השחור.

"השיעור הסתיים" – הוא אומר ומקשיב בארשת חלומה לרשרוש המתגבר של הניירות
ולהמולה הרגילה של כסאות מוסטים ושיחות של הרגע האחרון.




דודאים
Dudaim (The Passion Fruit)


ביום הולדתו הארבעים יצא ציטיאט מביתו, נעל בקפידה את הדלת, כהרגלו, העיף
מבט אחרון בשדה הדודאים הפורח שלו ושם פעמיו אל עבר תחנת האוטובוס היחידה.
שם עמד, מעשן סיגריה אחרי סיגריה עד שהגיע האוטובוס המוביל לתחנה המרכזית
בחיפה.

שלושה ימים ושלושה לילות נעדר ציטיאט מביתו. אף אחד לא חש בחסרונו. הדואר
לא נערם על מפתן דלתו והטלפון לא צלצל. וביום הרביעי ירד ציטיאט מהאוטובוס
ואיתו אשה זעירה, מצומקת ושחורה, שנשאה מזוודה אחת מתפוררת ובה בגדים
צבעוניים וצעצועים לילד.

הם לא החליפו מילה עם הנוסעים או עם הנהג. בתחנה ירדו והחלו במסע רגלי
ארוך אל ביתו של ציטיאט. כשהגיעו, נבלעו בפתח הבית הישן וסגרו את הדלת
אחריהם. כך התחתן ציטיאט, בסתר, כפי שעשה כל דבר אחר בחייו.

אנחנו, שכניו, לא ידענו לספר דבר עליו או עליה. הוא הגיע משום מקום. הוא
רכש בכסף שמקורו לא ברור בית מט ליפול ואליו צמודה חלקת אדמה קטנה
ומוזנחת. ציטיאט שיפץ את הבית במו ידיו. הוא צבע אותו בצבע לבן מבחוץ
ומבפנים. הוא התקין בו תריסי גלילה. הוא החליף את הזגוגיות המאובקות
והסדוקות בחלונות הבית. הוא עשה לו גדר גבוהה מעצים ועליהם גידל צמחים
מטפסים, עד שהוא והבית נעלמו כליל מעינינו. זו היתה טירת המיסתורין שלנו
בילדותנו. דרך המטפסים האלה ניסינו להציץ פנימה, אל ההרפתקה.

מדי פעם יצא ציטיאט אל העיר למכור את פרחי הדודאים שגידל ליצרני תרופות
שונים ולרוכלים ולחנויות. כששב, הביא עימו חומרי בנין : מרצפות לשביל קטן
שסלל מן הגדר החיה ועד לפתח הבית, טיח לתיקון סדקים , דברי חשמל. לא
דיברנו איתו מטוב ועד רע והוא לא דיבר איתנו ולא נענה למבטינו הסקרניים.
הלכנו אחריו בחבורה ממרחק בטוח, אני וחבריי. עד שהוריי הזהירו אותי מפניו.
"הוא משוגע קצת" - הם אמרו בפנים מזרות אימים - "תתרחק ממנו, אף פעם אי
אפשר לדעת".

כך חי לו ציטיאט שנים רבות בתוכנו. בתחילה עוד ניסו נשים זקנות לשדך לו
מישהי. הזמינו אותו לנשפי ריקודים. אבל ציטיאט סירב, תמיד במנוד ראש ותמיד
בחיוך שהאיר לפתע את פניו. שדכנים באו אליו, שלוחיהן של נערות זנוחות
וכעורות מראה, שאפילו ציטיאט נראה להן על פני חיי בדידות בבתוליהן. אבל גם
את פניהם השיב ציטיאט ריקם עד שהתייאשו וחדלו לבוא והותירו אותו בבדידותו,
רווק המגדל פרחים במקום בנים. את חובותיו שילם תמיד בזמן. חיינו איתו והוא
חי איתנו, כדרך שזנים שונים חיים בטבע.

לכן מובן מדוע עוררה הזרה חרושת של שמועות ולשונות רעות. יש  שאמרו שהיא
אהובה שציטיאט זנח ושהיא בהריון ממנו.

כולנו התפלאנו מה מצא בה, בכמשונית הזו, שחורה אך לא נאווה, שבחר לשאת
דווקא אותה לאשה. יש שהעלו סברה שאין הם נשואים כלל ועיקר וחיים בחטא.
רבים, שבנותיהם נדחו על ידו אף מבלי שטרח לראותן - חשו מבוזים והרבו לדבר
בגנותו.

אך החיים הקהו את העוקץ וענינים אחרים באו במקום הענין הזה וכולם הניחו
לציטיאט ולזוגתו לחיות בדירתם המוגפת, מאחורי הגדר הסבוכה. עד שציטיאט
עצמו החל להשתנות.

בתחילה, החל מתהדר בלבושו. לא עוד סרבלי עבודה דהויים וחתומים באדמה קרושה
ובמיץ דודאים. עכשיו הסתובב ברחובות המעטים שלנו בחולצות פרחוניות קלילות
ובמכנסיים מבריקים ובנעלי עור שחרקו עם כל צעד שעשה. הוא הרבה לקנות פרחים
ומיני מתיקה. הוא לא הניח לבעלי החנויות לארוז מה שקנה ולא נתן להם לסדר
את הפרחים. היה אורז הכל במו ידיו ומסדר את הפרחים בקפידה גדולה. כשסיים,
סקר בגאווה את מעשי ידיו ושילם בקופה.

באחד הימים נסע שוב לחיפה וחזר עם חבילות : טלוויזיה ורדיו עם רמקולים
גדולים.

מאז ועד השעות הקטנות בכל לילה, נשמעו מביתו של ציטיאט צלילי מוסיקה,
חודרים את גדר השיחים העבה. אורות נגהו בבית והטילו את נוגהם על השדות שלו
ועל שדותיהם של אחרים. הם שרו יחד, היא והוא והיה לה קול פעמוני ולו היה
קול באס עם תהודה. לפעמים היה הבית חשוך כולו ורק המוסיקה עלתה ממנו.
לפעמים דלק רק אור בודד וחיווריין בחדר השינה של השניים.

כשהיא יצאה את פתח ביתם, היא היתה אותה אשה כנועה ושברירית, שדופה ופחמית,
שהגיעה באוטובוס באותו בוקר ראשון. פניה היו כבושות באדמה ועיניה היו
כבויות. היא מיהרה לבצע את קניותיה, משלמת, בלי אומר, במזומנים וכמעט
נמלטת מן החנויות. לא היתה זו ביישנות. להיפך, היתה בה גאווה מרדנית,
כאילו לא יאה לה לדבר עם אנשים, ודאי לא עם אנשים כאלה. גופה היה כפוף אך
קשוח וצווארה הזדקר קדימה במאמץ של לא לראות ולא להיראות.

באחד הבקרים קם ציטיאט ועקר במו ידיו את כל שיחי המטפסים שהסתירו את העולם
ממנו והסתירו אותו מן העולם. היא עמדה לידו כל אותה העת, מנפיקה לו קריאות
קטנות של עידוד ואהבה והוא - כוחו גבר עם כל קריאה כזו. במו ידיו עקר
שתילים ואדמה, ניפץ  את הגדר אשר בנה בעמל רב. כשסיים, חיבקה אותו, מגיעה
בקושי אל מותניו. לפני שנכנסו,  הביטה לאחור בנצחון קטן, כאילו קיוותה
שכולנו רואים את הוכחת בעלותה עליו. ציטיאט חייך באושר.

עכשיו יכולנו לראות את פנים הבית. הם לא טרחו להסתיר אותו בוילונות, כאילו
רצו להפגין את אושרם החדש. הם התחבקו והתנשקו, זוג צלליות יונים מבעד
לחלון. אפילו אהבה עשו כך, בגלוי. היא הרבתה בבוקר לנקות את ביתה והוא עבד
בשדה הדודאים. בלילה שמו מוסיקה והתעלסו והרבו לשתות יין.

 הזמן עבר והיא הרתה. את העובר נשאה כמו עיטור, או אות כבוד, כמו הוכחה
 ניצחת. היא נהגה ליטול את ידיו של ציטיאט ולהעבירן במעגלים על בטנה
 החלקה, המתוחה. הוא נהג לכרוע לרגליה ולהצמיד אוזניו השעירות, המגודלות,
 אל הפלא הצומח בבטנה. היא שמה אז יד, שקופה ודקיקה, על ראשו ופרעה את
 שערותיו המאפירות. באותן שניות, היה ציטיאט עוצם את עיניו ונראה כמי
 שמוכן למות מאושר. הלמות הלב המשולשת - שלו, של אשתו ושל זרעו - הפכה
 למוסיקה והוא הסתלסל איתה, מעלה מעלה.

יום אחד תכפו עליה צירים וציטיאט נסע איתה במונית ונלווה אליה לבית החולים
ושב משם איתה ועם תינוק שחור, שדוף, קמוט ובעל ידיים ענקיות, שלא תאמו כלל
את מידותיו. ציטיאט ירד מן המונית שהחזירה אותם, פתח את דלתה האחורית
וערסל את רעייתו בזרועותיו עד אל הפתח. שם הניחה ברכות על המפתן, גבה נשען
אל קורת תמיכה. אחר כך שב אל המונית, שילם לנהג את שכרו והוציא ממנה מין
סל מוזר ובו, מכורבל בשמיכות מצמר, שכב לו הנולד. אז שב אל אשתו והניח
בידיה את התינוק והם שניהם התבוננו בו שעה ארוכה מאוד. רק משב קליל של רוח
הזכיר להם שהם בחוץ והם זזו ממקומם במאמץ ונכנסו הביתה.

כעבור ימים מספר,  סבב ציטיאט בין כולנו, שכניו ומכריו ובעלי החנויות
וספקיו וקנייניו וחילק לנו מעטפות מוארכות ובהן הזמנה לטקס ברית המילה של
בנו. היום צוין בהזמנה והשעה וגם כתובתו של ציטיאט, "נא לא להביא מתנות" 
"אתם ברוכים בבואכם" והרבה מילים חמות לכפר, אולי, על שנים של אלם.

אל ציטיאט נלוותה אשתו, שחורה-חיוורת-צהובה, כחושה מתמיד ועיניה עייפות.
היא לחצה את ידיהם של כל המוזמנים ומלמלה מילים של הזמנה. ציטיאט עצמו
דיבר איתנו וביקש מאיתנו לבוא וכולנו אמרנו שנבוא, בודאי, איזו שאלה.
הוספנו להביע ענין של סתם ולשאול מה משקלו של היילוד ובריאותו והאם הוא
יונק ומה האם אוכלת ואיך היא מרגישה. ציטיאט ענה על כל השאלות באריכות
רוח, במקום אשתו וכך נפרדו שניהם מכל אחד בתקיעת כף שהבטיחה נוכחות במסיבה
היחידה שציטיאט ארגן אי פעם.

מבעוד יום, סידר ציטיאט, בעמל רב, שולחנות מחוברים בחצרו. עליהם פרש מפות
רקומות ולבנות שהזמן הטיל בהן כתמים צהובים. על המפות סידר כוסות ומפיות
וסכו"מים ומחזיקי מפיות ובקבוקים מלאים של יין, פתוחים כולם וחטיפים רבים
ומיני בשרים ומתיקה. כשסיים בנה סוכה שלמה מערימת קרשים וחיפה אותה
ביריעות פלסטיק של חממות שסחב על גב כפוף מן השדה.

לבסוף היה הכל מוכן. הוא התבונן במעשי ידיו במבט אחרון של עונג ונכנס
הביתה להתקלח ולהתכונן. כל הזמן הזה, לא יצאה אשתו מן הבית ולא סייעה לו.

הרבה לפני השעה היעודה, יצא ציטיאט מביתו, לבוש כחתן בחליפתו ונעמד אל
הגדר הנמוכה, החדשה, אשר הקים , ליד השער, שמח לקבל את פני אורחיו.
כשהגיעה השעה היעודה החל מתבונן בתמהון על סביבותיו. כשחלפה השעה היעודה
חזר אל הבית לבדוק את ההזמנות ולשוחח בקולות מהוסים עם אשתו. התינוק בכה
מעט והשתתק, שד אימו בפיו.

בהזמנות היתה השעה שעה והכתובת כתובת והיום זה היום. הוא יצא, איפא, שוב
אל הגדר וחצה אותה אל הרחוב והביט ימינה ושמאלה. אחר כך החל צועד בצעד
מזורז ונעלם מן העין.

כעבור שעות רבות חזר, כולו מאובק, בגדיו ממורטטים, נתיבים שחורים של פיח
ודמעות חורשים את פניו. בלי אומר ארזו הוא ואשתו את דבריהם המעטים, שמו את
היילוד המצווח בסלסלתו. אחר כך יצאו מן הבית ונעלו את הדלת בקפידה,
כהרגלם. אחר כך באו אל תחנת האוטובוס ונסעו בו ולא אמרו מילה לאיש.

הבית נותר שומם וסגור. עשבים שוטים פשטו בשדה הדודאים וצמחים מטפסים פשו
בקירות הבית ובחדריו, גם פנימה. קורותיו של הבית מכו והתמוטטו ברקבונם.
קורים של עכביש ארזו את המכשירים החשמליים באריזה של לובן מאפיר. בקושי
עמד הבית בעליבותו.

עד שיום אחד שב ציטיאט באוטובוס, לבד. דלת האוטובוס נפערה בתחנה וממנה
נפלט הוא אל הרחוב המאובק, המחוצץ. הביט מעט בשמש, מסונוור. אחר כך הכתיף
שני סלי קניות גדולים, קשורים בחבל ושם פעמיו אל ביתו. בבטחון שם פעמיו,
כאילו לא נטש מעולם. רגעים ארוכים עמד והביט בעזובה, בשדה הבור, בבית. הוא
לא אמר מילה ופניו נותרו כשהיו.

אחר כך שלה מכיס חליפתו מפתח משופשף והחדיר אותו בעדינות אל תוך מנעול
הבית. לאחר שכנועים רבים סב המפתח ופתח את הדלת בפני ציטיאט. הוא נכנס
פנימה ואת הדלת סגר אחריו.

כשיצא, היה לבוש סרבל עבודה דהוי, מוכתם באדמה. הוא החל מנכש ביסודיות את
העשבים השוטים. כשסיים, אכל מעט והחל חופר באדמה יסודות לגדר מטפסים.
בעקביות חפר, בכוח. לכל חור שגמר שפך בטון שערבב בצד בקערה. כך, יום יום,
חפר, עדר, ניקה, סייד, שיפץ, צבע, ביטן, סלל, גדע, גזם. יום יום ולעתים
בלילה. גו מיוזע, כתמים כהים בסרבלו, שער אפור בשמש וזרועות גדולות חובטות
במסמרות ברזל , לשות עוגות של מלט אפרורי, דשות באדמה.

איש לא שאל אותו דבר והוא לא דיבר עם איש. הוא התעלם מכל המבטים ונאלם
בפני הסקרנות של בעלי החנויות. הוא רק שילם להם את חובו במזומנים. הוא היה
עובר ושב , חולף, צל אדם. תמיד כשפגשנו בו, היו סלי קניות גדושים
בזרועותיו.

רק בחלוף השבועות גדלה גדר המטפסים החדשה. היא התעבתה והצמחים הסתלסלו
סביב לקורות הארוכות, הנטועות באדמה. כך גדלה הגדר סביב ביתו הנקי של
ציטיאט ,סביב הקורות, מעלה מעלה,עד ששוב נסתר ביתו מעין רואה, עד שהיה כלא
היה.




אליצור שוטף מבחנות
Elitzur Shotef Mavkhenot (Elitsur Cleanses Vials)


אליצור שוטף מבחנות והידיים העכבישיות שלו לופתות אותן בעדינות ומרימות
אותן אל האור העכרורי הבוקע אל חדרו. קשה לקרוא לאור אור ולחדרו חדר.
אליצור חופר בשכבות האבק שעל חלונו, מין צוהר שנדבק בחלודה אל משקופיו.
אליצור נע באי נוחות, נמנע מלהתנגש בקירות ובמחזיקי המבחנות המתכתיים. זה
הקיטון שבו הוא מבלה את כל ימיו.

הוא אינו מביט בי, אליצור. יש לו עיניים גדולות ושחורות, בולטות מעט
מחוריהן ויש לו גבות שמתפרעות לכל הכיוונים. הראש שלו ענק ביחס לגופו
ורעמת שיער בנוסח "אפרו" עוד מגדילה את הרושם של העדר פרופורציה.

“אני רוצה לעשות לך פסיכואנליזה" - הוא אומר לפתע, לא חדל לרגע ממלאכתו -
"למדתי איך עושים את זה ואני קורא המון על הנושא, כך שאני מאמין שיש לי
מושג טוב על הטיפול ואני רוצה לנסות את זה על כמה נבחרים".

כשהוא מחייך, מפלחים את פרצופו המזוות ערוצים חומים ומתנפצים אל רקותיו.

הוא מסדר את המבחנות הרותחות אך היבשות במין מתקן גדוש חורים.

“אני כותב עכשיו ספר על האבולוציה ועל חץ הזמן ופיסיקה קוואנטית, מנסה
לאחד כל מיני דברים" - הוא שח לפי תומו.

אני רוצה לשאול אותו למה הוא גר אצל הוריו ולמה אין לו חברה, אבל אליצור
אומר שזה לא מעניין אותו וכשהוא אומר את זה יש עצב גדול, שחור בשתי
העיניים שלו.

בסדר, הוא לא מלך יופי. הוא צנום, היחסים המתמטיים של גופו אינם הלניים,
הוא מכוער. אבל אליצור הוא האיש הכי חריף שאני מכיר וכשהוא אומר דבר חכם,
מוארות כל הפנים שלו באור שהופך אותו ליפה. כאילו ניצת בו משהו ומשתקף
מבעד לפרגמנט שהוא עורו. יש לו מוח שמתביית על מהפכות. אז בזה אי אפשר
להתאהב ? זה חייב להיות שרירים ?

בעצם, את השאלות האלה אני שואל לגביי. אני תוהה ביני לביני אם גם אני אוהב
חוכמה   עד כדי שטיפה של מבחנות מצחינות מניסויים בכימיה ובביולוגיה. אני
מתבונן בגב הכפוף שלו ואני תמה אם לא יישבר. כי אז יש תקווה, אז עוד נותרו
כאלה שמוכנים, בכל מחיר, לאבד עצמם לדעת,  לנשום את האוויר המעופש הזה.

אני מגשש. אני אומר : "אין לך ספקות אף פעם ?"

אליצור מביט בי בחיוך. הוא גדול ממני בכמה שנים. זה נותן לו תחושה של אח
גדול והוא ממילא אוהב להדריך וללמד. כל אדם זקוק לדקות העליונות שלו. אז
הוא עונה לי :

“אין" ומתכופף ביתר הדגשה אל הכיור וממרק אותו בברזילית. אחר כך מזדקף :

“תראה" - בקולו הסבלני והמטיף - "אני עושה את העבודה הזו, שאני מאוד שונא,
כמה שעות ביום. אבל זה מקנה לי גישה בלתי מוגבלת לספרייה. זה מאפשר לי
לשוחח עם הפרופסורים ועם הדוקטורנטים. אני מעודכן מהם בחידושים האחרונים
שבאחרונים.

בינתיים, בבית, אני רושם כל יום כמה דפים. אני יודע שכשאסיים לכתוב, זו
תהיה מהפכה ומה המחיר של מהפכה ? שווה שנים של מבחנות ושל בדידות מוחלטת
או לא ? אני מניח שזה קשור בטבעך. אם אתה מהפכן מטבעך אין תשובה לשאלה
הזו, פשוט מפני שהיא אינה עולה. אם אינך מהפכן - אין תשובה לשאלה הזו,
מפני שאין סיבה לשאול אותה. רק מהפכנים מתבזים בעבודות כאלה, זה חלק מתנאי
המשרה".

הוא מגחך. הוא מחבב אותי ואת התלבטויותיי. אולי זה מזכיר לו את עצמו בימים
קודמים - אבל קשה לי להאמין בכך. אליצור נראה לי כמו אחד שנולד עם הידיעה
איזה ספר הוא רוצה לכתוב וינק את תוכן הענינים שלו משדי אימו. לא איש כזה
יסבול ספקות. אולי זה נותן לו אפשרות לסייע ולהרגיש מועיל. איני יודע. אני
מעונין הרבה פחות מאליצור בניתוח המניעים של בני אדם. אני מתעניין מאוד
בשאלות כיצד הם יכולים לסייע לי או להזיק לי.

אליצור בוחן בסיפוק את העבודה הגמורה ומחווה לי בידו החוצה. הוא מכבה את
האור בתנועה חדה המסתיימת במנעול הדלת ובקרקוש של צרור המפתחות שלו פעם
אחת.

במסדרון חשוך ואנחנו נתקלים זה בזה בנסיוננו המגושם לצאת. לבסוף הוא מניח
לי להקדימו ואנו מגיעים אל אולם כניסה גדול, בעל חלונות ענקיים הנפנים לגן
ומסתיימים רק ברצפה. יש שם כורסאות מרופדות והוא יושב ורומז לי בידו לשבת.

כמה שאלות של נימוסין והשיחה גוועת. במבוכה הוא אומר שהוא חייב לחזור
הביתה, הוא באמצע חיבורו של פרק חשוב בספר אחר שלו על פסיכואנליזה. אני
מציע ללוות אותו והוא מסכים. אנחנו הולכים ברחובות הישרים של עיר מעטירה.
פניו כבושות בכביש והוא הולך במהירות, כדרך שהולכים מי שפוחדים, כל
האנושות נושה באליצור. הוא חב לה חוב של מהפכנות, אני חושב ולבי נחמץ. הוא
יראה להם, כך הוא אומר ודאי בתוכו. אבל מי "הם" ומדוע שירצו לראות את מה
שלא ראו עד הנה ? מדוע שישנו אורחותיהם כשיארוז את המהפכה שלו בין שתי
כריכות קרטון ?

אני אומר לו באלם : אליצור, אינם רוצים אותך ולא את מה שאתה מקריב להם, כל
השנים שלך, שאתה צעיר קבור בין האדים הצורבים של החומרים הכימיים האלה.
אבל איני אומר דבר. מה יש לו לאליצור בעולמו מלבד לחלום ?

אנחנו חוצים את הרחוב בלי להתבונן ימין ושמאל ומכונית עוצרת בחריקת בלמים,
צמיגיה מעלים עשן. אליצור אף אינו מביט בה. באדישות הוא ממשיך במסלולו
ואני אחריו. אני שואל : האם לא אכפת לו מחייו ? למשל, האם היה שמח אם
המכונית היתה ממשיכה ודורסת אותו ? האם זה היה נותן לו את ההצדקה שהוא
מחפש הרבה שנים בקיטון הגיהנומי ההוא ? תמיד ישנו פירוש אחר. למשל : אולי
הוא סתם מרוכז באיזו בעיה שפתרונה נמצא על קצה אונתו השמאלית, מה שמנע
ממנו להבחין במכונית או בי או בעולם.

זה בהחלט הסבר אפשרי, אם כי פוגע במקצת.

אליצור שואל : "החלטת כבר ?" ובהתחלה איני זוכר למה הוא מתכוון. הוא מזכיר
לי : "ביחס לפסיכואנליזה".

אני אומר לו שאינני מאמין בזה ואיני חושב להסכים. חוץ מזה, נראה לי
שבטיפול בנפש צריכים לעסוק רק מומחים והאם אין כאן סכנה,  הוא צריך לחשוב
גם על עצמו.

אליצור מהנהן בעגמומיות.

“חשבתי שלא תסכים" - הוא אומר - "יש כמה שאני כבר מטפל בהם, אבל אתה
עניינת אותי יותר מכולם. אתה לא נכנע לסמכות וטיפול הוא מצב כזה. יש מטפל
שהוא עליון עליך ולו מבחינת הידע שלו. לזה לא תסכים לעולם."

פתאום הוא פונה אליי, אוחז אותי בשתי כתפיי ומביט לי עמוק לתוך העיניים.
אני רואה אש קרה שם ונחישות :

“אני אהיה גדול" - הוא לוחש - "וגם אתה יכול להיות כזה. אז אל תבזבז את
עצמך. אל תתפזר, לך ללמוד. אני ואתה - אנחנו מאותו החומר. אני מזהיר
אותך."

נדהם מתגובתו, הוא מרפה ממני וממהר לפתע אל שער בית הוריו. שם הוא עומד,
מסב לרגע את פניו, מראה לי באצבע ארוכה ורזה על תחנת האוטובוס.

“זה האוטובוס שלך לתל-אביב" - הוא צועק, מנסה להתגבר על רעש התנועה -
"להתראות" והוא נעלם בתוך הבית וסוגר אחריו יציקה של עלעלי ברזל.

אני עומד מיותם בלב העיר הזו, הלא גדולה, אמנם. מסביבי מצווחים כלי רכב
במידות שונות, צופרים ונעלמים. ראשי סחרחר, גדוש במבחנות רותחות ובאזהרות.
אני יודע שאליצור שוחר את טובתי.

אני הולך לעבר התחנה ומתיישב על פס העץ המשמש בה כספסל. אני ממתין
לאוטובוס. אפילו לא הספקתי לומר שלום. בעוד ימים ספורים אני ממריא לארץ
אחרת, לעולם חדש , לעתיד של כסף. אני חושב על אליצור בחדר הקטן ההוא ועל
עיניו כשסיפר לי על הספרים שהוא כותב. אני נזכר בנימת דבריו כשהזהיר אותי.

אחר כך אני עוצם עיניים ומתמכר לשמש האביב. עוד זמן קצר יגיע אוטובוס
וייקח אותי מפה.




גלים קצרים
Galim Ktsarim (Short Waves)


ישבתי בכורסת העור המרוטה שלנו ובכיתי כמו ילד, גרוע מילד. דמעות, נזלת,
ליחה, רצף שהופסק רק בשיעולים צרודים. היפחות נגמרו, אבל כל היתר נמשך, כל
הנוזלים שהציפו אותי ואת המסעד. הכורסא היתה רהיט שניתן לנו כתחליף,
"באופן זמני", עד שנקבל את ריהוט הסלון היקר, שרכשנו. החנות פשטה את הרגל
ומכל הכסף שהיה לנו נותרו רק ספה ושתי כורסאות בצבע חול מלוכלך, על מדבר
של מרצפות. אפילו שטיח לא היה שם, או פינת אכילה. בחדר השינה היה מזרן
גדול שקיבלנו על חשבון המיטה. סיגל נהגה לפתוח את דלת הכניסה ולצעוק :
"שלוםת נווה מדבר שלי", או "פטה מורגנה" וככה ידעתי מה המצב רוח שלה. בזמן
האחרון, הפסיקה אפילו את זה, לא דיברנו. היא הסתגרה בישימון שלה - חדר ריק
מאחורי דלת עץ חומה שנפרקה מציריה בכל פעם שפתחנו או שסגרנו אותה. היתה
שלוחת טלפון שם ואני שמעתי אותה מנמיכה קול, מחייגת בקדחתנות, צוחקת
לעיתים.

בכיתי מפני שסיגל השמיעה לי ברדיו את כל השירים שלימדה אותי לאהוב. האמת :
לא אהבתי מוסיקה לפני שהיכרתי אותה. רק אמרתי שאני אוהב מוסיקה קלאסית כי
זה נשמע אשכנזי והעמיד אותי מדרגה אחת מעל כולם. סיגל השמיעה לי והקריאה
לי ואיתה שתיתי את הבירה הראשונה שלי ושיחקתי שש-בש. כל זה היה בלונדון,
הרבה לפני שעזבה הכל וחזרה לארץ.

רדפתי אחריה, כמובן. הבית בלונדון היה גדול מדי בלעדיה. הדירה ששכרנו
ברמת-גן היתה חדשה וריקה ונשארה כזו. סיגל הביאה את החתול שלה בכלוב נשיאה
מסורג ודאגה להתקין תריס ונציאני שהפריד בין חדר המגורים למטבח. אחר כך
שבתה ושקעה אל השתיקות הארוכות ואל השינה העצובה, הממושכת שלה.

סיגל אמרה שהיא רוצה לשרת בצבא, בגלי צה"ל. היה לה חוש מוסיקלי, היא הבינה
במוסיקה, היתה לה ספריה גדולה של תקליטים. כל זה היה נכון ואני הפכתי
עולמות וכתבתי מכתבים ובסוף קיבלו אותה לצבא למרות הסכרת שאכלה בה בכל פה.

לפני שהתקבלה, ראיין אותה יואב, שדרן פופולרי, מנחה של תוכניות מוסיקה,
אורים ותומים של המקצוע. הם נמשכו זה לזה : אשתו עזבה אותו, היא נותרה
איתי, שניהם היו מדוכאים. היא החלה להיעלם לשעות שהלכו והתארכו עד שהפכו
ללילות שלמים.

תמיד המתנתי לה בחלון הענק שנקרע אל הרחוב בסלון שלנו. במרפסת הדו-ממדית
הזו עמדתי, רכון אל המעקה באלכסון בגלל שורות התקליטים שנקוו על הרצפה.
הבטתי בעמוד המודעות העגול, בהילות הפנסים, באנשים ששבו אל בתים חמים
וחיכיתי לה.

המכונית ששכרתי עבורה טרטרה ונתנה לי אתראה מוקדמת. דילגתי למטה על פני
מדרגות מיותרות ועמדתי על המדרכה. סיגל החנתה את המכונית בקלות, מחליקה,
בולמת באחת, שקטה וקרירה.

”מה אתה עושה פה ?" ואז : "הייתי אצל יואב, נסחפנו, דיברנו. הוא כל כך
אוהב את האשה השמנה שלו, כואבים לו הגירושין האלה. אני חושבת שהוא נמשך
אליי. הוא אמר שאין כמו הידע שלי במוסיקה." - ואני נשרך אחריה, מתאמץ
להדביק, מתנשם, הבושם שלה בא בי, מעורב (פאראנויה) בזיעה גברית שמנה.

"אכלת משהו ?"

על השולחן גבינות, נקניקים, לחם פרוס מרגרינה. היא ערכה משתה פרטי על
הצלחת שלה והתבוננה בריקנות שמולי בחוסר נחת.

"תאכל משהו, נראה שלא אכלת כל היום"

נכון. לסיגל יש אינטואיציות. הכנסתי משהו תפל, דחוס בין שני דברים חסרי
טעם, לפה. לעסתי בתנועות מוכניות, בלעתי, הגרגרת כמו מעלית.

בעיניים מושפלות, לא אופייני, סיגל אמרה לי :

"מחר יום שישי ויואב הזמין אותי לאולפן להכין תוכנית. אני רוצה שתקשיב
לזה."

משכתי בכתפיים. גם בלי שתבקש הייתי מקשיב, לשמוע את הקול שלה, את הצחוק
המדרדר, לדמות את האצבעות שלה מחליפות תקליטים, בדקדקנות, במיומנות, על
המקול.

"נלך לישון" - נזפה - "איבדתי את התיאבון עם כל הפרצופים שלך."

במיטה עירום לבן, רופס (שלי) מול עירום לבן, רופס (שלה). הגב שלה מופנה
אליי, התחת שלה, צל של חריץ, קימור כף רגל. נגעתי בה והיא נרתעה בלי
מילים. ועם מילים : "אתה יודע שאני לא יכולה". ידעתי ובכל זאת נגעתי.

בכיתי כי השירים היו נכונים כל כך, כמו פתק בכתב היד המעוגל שלה. שירים
שאמרו שאין סיכוי ושלרצות זה לא מספיק וקלישאות שהתגשמו בינינו. ככל שתכפה
המוסיקה, הטלטלתי, כבשתי פנים בכפות ידיים רטובות, געיתי, חבטתי בעור
(הכורסא).

אותו לילה לא חזרה ואני, על המזרון הענק, נישא על גלים קצרים של כאב.

למחרת בבוקר, בעיגולים שחורים גסים מתחת לעיניה, בעור צפוד, בשיער סתור,
אמרה לי סיגל : "הוא אמר לי שאנחנו רק חברים לעבודה, שאין מקום בינינו
ליותר מזה.”

"טוב שלא לפחות מזה."

"אני שונאת אותך" - הקול של סיגל היה מדעי, בלחץ מווסת. לא הופתעתי
כשהכתפיים שלה רטטו והיא נסדקה, שופכת קפה ודמעות על כיסוי המיטה החדש
שלנו.

"אני פה" - הוספתי - "תמיד אני פה."

סיגל נשפה בי באף מלא והשפתיים שלה נסגרו בעיגול, כולאות בוז :

"אתה לא שווה. זה לא זה איתך. אני צריכה גבר."

ניסיתי להבין. בטח הפנים שלי השתנו, רכנתי קדימה, הנחתי כף יד חמה.

"אני אוהבת אותך" - לעלעה סיגל, נזהרת שלא לטבוע בגלים שפרצו ממנה, תכופים
ומלוחים - "אבל כמו אח, לא כמו גבר."

לגמתי מהקפה והיא הביטה בי בתיעוב.

"אני לא יכולה יותר" - אמרה. היא זינקה מהמיטה, התלבשה, לא צחצחה שיניים,
בלי להתרחץ, יצאה וטרקה את הדלת אחריה.

לא העזתי לזוז. חשבתי שאם אזוז, משהו נורא יקרה, סיגל לא תחזור, או שיקרה
לה משהו, או שיקרה לי משהו. הלכתי בין חדרי הבית בשקט, פה ושם עלעלתי
בספר, אבל לא הפעלתי שום מכשיר חשמלי, אפילו לא מזגן. אני לא זוכר מה
אכלתי, אני לא מאמין שאכלתי.

בערב סיגל חזרה ומצאה אותי לבוש באותם הבגדים. היא הביאה איתה ארגזי קרטון
חומים וחוטי קשירה לבנים. היא הטילה את כל הדברים שלה לתוך האריזות בלי
סדר וקשרה אותם בקשרים שהידקה, לשון בין השפתיים, במאמץ.

כשהחלה לקחת התקליטים לא הסכמתי. ישבנו על הרצפה הקרה, בין ערימות, בין
אריזות והתווכחנו (זה כן, זה לא, זה שלי - מה כבר תעשה בזה, אתה אוהב
מוסיקה פחות ממני). כשסיימנו, היא שמה את החתול שלה בכלוב ועטפה אותו
בזהירות בכיסוי קטיפתי משונץ.

"גיל יבוא מחר לקחת הכל" - אמרה בפשטות, הרימה את החתול בכלוב וסגרה את
הדלת מאחוריה באיטיות.

הערמתי את הארגזים זה על גבי זה בזהירות והקפתי את הזירה בחוט הקשירה
הלבן. כמו קווי מתאר של גווייה נח החוט וככל שירדה החשיכה, התעצמו הארגזים
והתמזגו. אמרתי לעצמי שהחוט ודאי יגן עליי.

הסטתי את המתג ואור עמום, צהוב, הציף את החדר שבו קברתי, שכבה על גבי
שכבה, את הספרים שלי. התיישבתי על הרצפה, גבי אליהם, רגליי פרושות בארכנות
קדימה.

בעט מגומגם רשמתי על נייר משובץ (מתחת לרשימת קניות דהויה בכתב היד של
סיגל) : "ניתוח היחסים והשערות לגבי הסיבה להתפרקותם".




העתיד של מדלן
Ha'atid shel Madlen (Madeleine's Future)


מדלן שיכנה אותנו בחדר זעיר, קיטון, בקצה מסדרון. הכל מטופח, מסודר, רק
המידות ננסיות. בית הבובות של מדלן, בית המלון הזה. השכם בבוקר היא קמה
ומכינה ארוחת בוקר בסיסית במטבחון שבקומת הקרקע. ריחות של קודלי חזיר
וביצים מטוגנות מציפים את המבנה ובשולחן הקבלה מתחלפים העובדים, מתקילים
ברכות רמות זה בזה. מדלן מאזינה לדו"ח של המשמרת היוצאת בפנים חמורים
ובאותו כובד ראש מורה מה שמורה לזו הנכנסת. בכל רגע היא נראית כאילו אך
סיימה להתאפר, לחפוף שיער, להתלבש. המיניות שלה מרוסנת בחליפת עסקים
והאודם שלה מרומז בחיוורונו.

אלי מצמץ אל השמש ואחר כך הניח זרוע על שתי עיניו. רק הגבות העבותות
והשחורות שלו הציצו.

"צריך להמציא חוק" – אמר, לא במיוחד אליי – "שאנשים יקומו לעבודה רק בלילה
ויישנו ביום, שהיום יהיה לילה והלילה יהיה יום."

כל בוקר אותו המשפט. אבל נימת המסכנות לא חדלה להצחיק אותי והצחוק שלי
הדביק את אלי וגם הוא צחק. התפלשנו בין הסדינים, טופחים באגרופים קמוצים –
שלו גדול בהרבה משלי – על הכרים ובסוף אלי קם להתקלח ולהתגלח בעירום.

אני כבר לא נבוך. ישבתי על שפת האמבט המיניאטורי ואמרתי לו :

"נשארנו בלי גרוש".

"כן, אני יודע" – נאנח אלי וחבט במגלח שלו בקצה הכיור. קצף משוער ניתז לכל
עבר. אלי ניקה את המראה בגב ידו ואחז את חוטמו בין שתי אצבעות. הוא דחק בו
כלפי מעלה והעביר את הסכין על הכתמים הכחולים כהים שהזקן והשפם המנביטים
שלו יצרו.

"יש לי משחק ששבש הערב עם איזה פראייר אחד שתפסתי, מאירן. הוא היה שר :
העבודה, החקלאות, משהו כזה …" – הוא קילל בחרישיות כשהמגלח ננעץ בגבעת
הסנטר שלו.

"מה עוד ?" – שאלתי באגביות. הכרתי את אלי היטב, הוא היה רגוע מדי.

"שמע" – התלהט לפתע, כאילו הרעיון רק עלה בדעתו – "יש איזה קרדיולוג
יהודי, עשיר לאללה, מארק. הוא גר לבדו בדירת שישה חדרים ברובע השישה עשר.
היכרתי לו מישהי ועכשיו הם הולכים להתחתן."

שתקתי, ממתין להמשך. אלי העיף בי מבט חשדני :

"סיפרתי לו שאתה גאון ושאנחנו מתכננים לערוך כנס בארץ של כל הספרדים בחסות
יצחק נבון. הוא מאוד התלהב."

שיכלתי רגליים ובחנתי שומת דם שצצה על אחת מירכיי.

"מה יש לך שם ?" – שאל אלי – "הבחור הזה עשיר, אני אומר לך. נוכל להוציא
ממנו חמשת אלפים דולר עבור המשרד ייעוץ שאנחנו פותחים פה בפריז. יחד עם
הכסף של הבן דוד שלי, של הרופא שיניים ושל הבעלים של חברת המחשבים – אנחנו
בעסקים."

"אתה תגמור את הכל בהימורים" – אמרתי בשלווה.

אלי רתח : "תמיד אתה כזה פסימי, רואה שחורות" וטרק את דלת המקלחת מאחוריו.

כעבור רגע : "תגמור מהר" – בגיחוך – "זוכר את אשתו של הפרופסור מהסורבון,
מארוחת הערב של אתמול ?" – הנהנתי – "היא התקשרה אליי הבוקר. רוצה לעשות
איתי ראיון לבטאון של ויצ"ו. אמרתי לה שאני מתראיין רק על המיטה שלי בחדר,
במלון והיא אמרה שרק ככה היא מראיינת." – אלי התפעל מהתשובה – "לך תטייל
קצת, תשתה קפה, תאכל קרואסון."

במעלה הרחוב, על הצומת, ממול לאקדמיה הצבאית, עמדה מסעדה קטנה. בכל צהריים
אכלתי שם שוק אווז ברוטב שום, יום יום במשך חודשים. לפעמים הזמנו, אלי
ואני, את המנות במבטא שוודי והמלצרים שנאו אותנו. המתנתי שם חצי שעה, לוגם
בעגמימות מתוך ספל קפה ענקי שבו טבלתי קרואסונים משומנים. למלון חזרתי
באיטיות מכוונת.

אלי ישב בחלוק רחצה על כיסא, רגליו היחפות מונחות על אדן הצוהר ששימש חלון
בחדר שלנו. מישהו סידר את המיטה בקפידה אבל על הסדינים עוד ניכרו כתמי
זרע. כשראה אותי, לא אמר לי מילה, רק קם והחל להתלבש בתנועות תכליתיות.

"קבעתי עם מארק" – אמר – "הוא מחכה לנו. אל תעשה לי עוד הפעם פרצופים
והצגות, תהיה נחמד. אין לנו כסף אפילו לאכול."

כשירדנו אל אולם המבוא, עמד מאחורי שולחן הקבלה ויטנאמי בעל פנים מצולקות
וכוויות ומבטא מצחיק. אלי נראה מאוכזב, הפטיר "בוקר אור" ופסענו בשתיקה אל
תחנת המטרו הקרובה.

מארק גר בדירה מרווחת בבניין משופץ. מרבית החדרים בדירתו היו ריקים. מארק
עצמו חי במטבח. על שולחן עץ רעוע פרס כיכר לחם ישנה, מעט גבינה ודג מלוח
ודחס מהם לפיו באצבעות משומנות. הוא מחה את שפתיו בידו והושיט אותה
ללחיצה.

"שבו, שבו" – אמר בלבביות – "ברוכים הבאים". העברית שלו היתה חיכית
ושבורה. הוא היה איש גדול ושחוח מעט, אבל בעל פנים נאים של שחקן קולנוע.
אלי תחב פרוסת לחם ודג מלוח לפיו : "איפה מזל ?" – שאל בין לעיסה ללעיסה,
מסיט, בהינף יד, אשד פירורים ממכנסיו. מארק, גם הוא לועס, ענה : "היא
הסתלקה, אמרה שלא טוב לה פה." ככה ניהלו דואט של לעיסות שוקקות, נוטף
רכילות רומנטית, אהבה שבורה עם דג מלוח.

אלי אמר : "אני אחזיר אותה אליך" והם החלו בתכנון דקדקני, אסטרטגי וטקטי,
כשנפתחה הדלת ומזל פסעה פנימה. ראיתי אותה לפני כן, אבל לא זכרתי היכן.
היו לה פנים סטריאוטיפיים : מצח מוגבה ומתעגל, עיניים גדולות ואפלות, אף
לא עדין.

"מארק" – אמרה מהפתח והוא קם בדוביות ופסע אליה בתוך מטר של לחם וגבינה:
"מזל".

הם לא נגעו זה בזה ומזל אמרה : "אני הולכת לשים את הדברים שלי בחדר השינה"
והאירה פנים אל אלי.

"מארק" – אמר אלי – "אני אשאיר אתכם לבד. תהיה גבר, מה ? תראה לה שאתה
אוהב אותה, תחזר אחריה, תהיה רומנטי. אשה זה לא פרה, לעלות עליה, לדפוק,
לישון. אשה צריכה תשומת לב, פרחים, מסעדה ליום הולדת, שמלה פה ושם. שים יד
בכיס, תהיה קמצן ותהיה לבד כל החיים."

מארק הנהן במסכנות, עיניו מתעגלות אל אחוריה המעכסים של מזל.

"מארק" – אמר אלי – "בוא נגמור את הענין של הכסף. אני חייב להפקיד אותו
בבנק היום כדי להקים את החברה."

מארק החזיר אליו מבט פראי, לכוד.

"מארק" – אלי היכה בלי רחם – "כל שנייה היא תצא מהחדר, אנחנו נמשיך
להתווכח על חמשת אלפים דולר מסכנים ואתה תפסיד אותה לנצח. אתה בפנים או
שאתה בחוץ ? זה הזמן להחליט כאן ועכשיו."

"אני בפנים, אני בפנים" – גמגם מארק המובס. הוא שירך צעדים אל חדר סמוך,
גורר את רגליו הגדולות ברעש. אלי קרץ אליי. מארק חזר עם חבילת שטרות עבה
ונייר מוכתם ובו שרבוטים ומחיקות.

"תחתמו על זה" – אמר בזעפנות וכמעט לעצמו – "חמישים אלף פרנק".

"חמשת אלפים דולר" – תיקן אותו אלי וחתם על הנייר – "ואתה תכפיל את הכסף
כל חצי שנה. ברוכים הבאים, שותף."

מארק גמל לו בלחיצת יד חלשה וצנח על כיסא במטבח, אור הניאון מדגיש את
עפעפיו הכבדים ואת השקיות הכהות שמתחת לעיניו. אלי גחן אליו והצמיד פה אל
אוזן מחוטבת ושעירה : "לך אליה, מארק, היא מחכה לך. היא אשה."

מארק הנהן בחולשה אבל לא קם ממושבו. אלי משך בכתפיו בייאוש וסימן לי לבוא
אחריו.

ברחוב אמר לי : "היא בחיים לא תשאר איתו" – והיתה בקולו עליצות גדולה.

הלכנו קצת בשתיקה ואלי אמר : "עשינו חמשת אלפים דולר היום. מגיע לנו לאכול
משהו נורמלי. מאז ההתערבויות לא אכלנו כמו בן אדם."

אלי נהג להתערב עם כל מיני צרפתים שאני אענה נכונה על שאלות שישאלו אותי.
הם שאלו אותי עשר שאלות ואני שאלתי אותם רק שאלה אחת ותמיד ניצחתי. הפרס
היה ארוחות צהריים וערב במסעדות משובחות. הפסקנו עם זה כשזכיתי בחפתים
ובסיכת העניבה המשובחים של אלי כשהתערב נגדי פעם אחת.

פריז טבלה באור המיוחד שלה. שדרות וכיכרות, עצים ירוקים ועצים כתומים
ובנינים שהבהיקו בלבן אפילו מתחת לשלמה של פיח ואבק. בכל מקום הביטו גברים
ונשים, נערים ונערות, ילדים וילדות, לקוחות וזונות אלו באלו בעיניים של
זימה. באור הבוקר המתעצם, הזיעה העיר זיעת משגל.

בדראגסטור היתה צפיפות גדולה. אלי קנה עיתון יומי מישראל מלפני שבוע וגמע
את הכותרות. הוא בכלל לא שם לב שהתיישבנו ליד פפקין. שפתיו נעו , מעצבות
את המילים ופפקין הביט בו בבחילה מוקסמת.

"אלי" – אמרתי – "תראה מי כאן, פפקין !"

"פפקין" – קימט אלי את העיתון – "מה אתה עושה כאן ? מתי הגעת ? בא לך ששבש
קטן ?"

פפקין גיחך, מניף את חזהו מעלה ומטה כמו מזוודה. ביד עגלולית ליטף קרחת
שההבילה במיקרו-אקלים הטרופי של מרכז הקניות הפופולרי.

"נשארת אותו הדבר, יא חרה" – אמר לאלי והם התחבקו.

לאלי ולפפקין תמיד היו הענינים שלהם ואני נשארתי בחדר, לא מעז להתרחק,
מעיין באנציקלופדיה מאויירת. מדי פעם התקשרה אליי מדלן ושאלה אם אני צריך
משהו ובעצם שאלה אם אלי כבר חזר. פעם ריחמתי עליה ואמרתי לה : "אבל אלי עם
חבר שלו מישראל, פפקין, את יודעת" והיא גיחכה במרירות וניתקה את השיחה.

בלילה חזרו אלי ופפקין ואיתם שתי בחורות יפות, ארוזות במעילי פרווה קצרים
ובמגפיים. אלי הכניס אחת מהן לחדר, הצביע עליי ואמר : "כמה בשביל הבחור
הזה?" – המבט שלה נח עליי, כבד. היא מלמלה משהו ופפקין ואלי פרצו בצחוק
רועם. אלי המשיך, מתנשף : "זה כולל את הכלב ?" – והבחורה קיללה אותו
בקולניות והטיחה בו את הארנק שלה מאחורי הדלת שאלי הספיק להגיף.

הקולות שלהם נמוגו במורד המסדרון ובמעלה המדרגות.

נשארתי לבד עם המחשבות שלי ועם העיניים הפחמיות שלה עד שאלי פרץ לחדר,
עירום וגרר אותי אחריו אל הקומה שמעלינו.

"בוא, בוא תראה" – תסס – "שתי יפהפיות מזדיינות. זה משהו שלא ראית בחיים!"

"אני לא רוצה" – לחשתי, מתפתל תחת ידו שאחזה בחולצתי – "עזוב אותי!"
וחזרתי בריצה אל גרם המדרגות.

"פסיכי" – צרח אלי, נשען על המעקה ומדרדר אליי מילים – "לא נורמלי אחד. מי
שמע על דבר כזה ? אפילו הומו היה מתלהב! שתי יפהפיות משהו מיוחד, טונה
שדיים, תחת לא רגיל, אתה מפסיד, אתה שומע ?"

אבל בבוקר כבר לא אמר מילה. הוא היטה עיניים מצומצמות אל האור, חסם אותו
בזרוע לבנונית : "צריך להמציא חוק" – גנח.

"איפה פפקין ?" – שאלתי

"למעלה בחדר" – צחקק אלי – "תקוע עם שתי הזונות. הן אומרות שהן אחיות בבית
חולים. כשיתעורר הוא יצטרך לשלם להן" – הוא חשב שזה משעשע.

"מדלן חיפשה אותך" – אמרתי והוספתי : "מספר פעמים". התחמקתי מהמבט שלו,
הופך דפים בספר בכיוון הלא נכון.

"אמרת לה משהו?" – הקול של אלי היה קשה וזהיר. "לא" "והיא אמרה לך משהו?"
"לא".

"הערב נהיה אצלה" – סיכם אלי ונראה כמי ששכח לגמרי מהנושא.

כעבור כמה דקות : "תשאר כאן" – והוא יצא מהחדר ונעל אחריו את הדלת. שעה
ארוכה הבטתי במשטח העץ שהפריד ביני לבין המסדרון ובספר שבידי. קמתי למלאות
מים בספל שלי כשהדפיקות של פפקין הרעידו את הקיר.

"איפה הבן זונה!" – שאג – "חסר לו שאני תופס אותו!"

"הוא לא כאן, הוא ירד למטה" . פפקין עיכל את המידע ואחר כך משך בפראות
בידית : "הוא בפנים … מה, הוא נעל אותך?" – בקול חשדני ושוב : "תפתח! אתה
לא פותח?"

"הוא נעל אותי, הוא לא פה, אין לי מפתח, אני לא יכול לפתוח" – ופפקין קילל
כך שאני אשמע. שמעתי גם קולות נשיים נרגזים ואת פפקין מנסה לאחות צרפתית
מנופצת למשפט מובן. בסוף התייאש ועלה איתן למעלה, כנראה כדי לשלם להן.

המלון התרוקן מדיירים ומהקולות שדיירים עושים והתמלא בעובדים ובקולותיהם:
פטפוטים עליזים, ויכוחים נרגזים, שאיבת אבק לאה, עגלת המצעים חורקת. הזמן
נקצב בין הצלילים האלה, עבר איתם ומאיתם. שרתה בי שלווה מוזרה של דברים
שעומדים מלכת. באור שהאפיר התבוננתי ברגליי ובכף יד אחת שנחה על הספר
בהיזרות הולכת וגוברת. כשאלי פתח את הדלת הוא נדמה לי כלא שייך. לא כפולש
– כטעות, דמות מסרט אחר.

הוא אימץ את עיניו באור הדמדומים והיכה בכף יד פשוטה במתג האור. הביט בי
בריכוז, אבל בלי הפתעה וזרק : "תתלבש, אנחנו צריכים להיות אצל מדלן בעוד
חצי שעה." הוא השתין במקלחת, ברגליים פסוקות, הדלת פתוחה וקול תסיסת השתן
וריחו נסחפו אל החדר. עדיין נתון בתחושה של חוסר מציאות, הוצאתי מהמזוודה
שלי, שתחבתי מתחת למיטה, מעיל חליפה מקומט ומכנסיים שהבהיקו מרוב גיל
במפגש הירכיים ובאחוריהם.

"שים עניבה" – ירה בי אלי – "היא מהמקפידות. היא לא סתם בחורה." – הוא
נשמע גאה, אז שמתי עניבה.

"תשמע עכשיו" – אמר אלי – "סיפרתי לה עליך, הפכתי אותך לחצי אלוהים. היא
משוכנעת שאתה יכול לקרוא עתידות. אני אספר לך עליה : אלמנה, עשירה, בודדה.
יש לה איזה זיין מטורקיה שעובד על יאכטות ומגיע לפריז פעם בחודש."

"איך הוא נראה?" – הסתבכתי עם קשר העניבה ואלי פירק אותו במיאוס אלים
ואותת לי להתחיל מחדש.

"גבוה, שחום, שרירי, שפם. היא מתה עליי ורוצה שאני אעבור לגור איתה."

"אני יודע" – אמרתי, לפתע במצב רוח רע – "אני לא עיוור."

המונית עצרה לנו במגרש חנייה מואפל ואלי ואני התגנבנו אל דלת כניסה
מזכוכית וצלצלנו בפעמון האינטרקום. בלי לשאול, פתחה לנו מדלן, בקול זמזום,
את דלת הכניסה. בפתח הדירה, חיטוביה מודגשים באור שהגיח מאחוריה, לבושה
בחלוק מתבדר, יד נשענת על משקוף, עמדה מדלן. אלי נשק לה על לחיה נשיקה
מרפרפת והתחכך בשדיה כשחמק פנימה. אני נמנעתי ממגע.

היא לא המתינה אפילו שנתיישב, מייד פשטה כף יד לפנים, האצבעות מתוחות
לאחור, החלוק נפתח מעט וחושף חזה משתפל, צחור.

"קרא לי" – אמרה והקול שלה היה צרוד. עכשיו שמתי לב עד כמה היא מאופרת –
הזיעה חרטה בפניה ונקוותה באגמי מסקרה ואודם בשיפולי הסנטר, במפגש עם
צווארה.

התבוננתי בכף היד הקטנה, החושנית, בפרק היד המעוגל ואמרתי : "אני רואה
גבר."

נשימתה נעתקה : "מי זה" – דחקה בי – "איך הוא נראה, מה יהיה עלינו ?"

"גבוה, שחום" – היססתי, כאילו אני מתקשה, אלי ואני התאמנו על נשים רבות.
השגרה היתה ידועה, משעממת. עצמתי עיניים, טילטלתי ראש, פרשתי ידיים לצדדים
בחוסר אונים, התפתלתי, עצרתי את הנשימה : "הוא משופם. אני רואה מים, הרבה
מים …"

והיא : צרחה קטנה של בעתה ועונג.

"אתם אוהבים … הוא בים, על אונייה …"

אלי דיכא פיהוק קטן ומדלן זינקה ממקומה ונעלמה בחדר השינה. היא רצה
ברגליים יחפות והטפיחות הבשרניות על רצפת העץ העבירו בי רטט. כשחזרה, כרעה
על ברכיה לפניי ושטחה על שולחן זכוכית נמוך תצלומי פולארויד מוכתמים
בסגול.

"זה הוא" – נעצה זרת באחד מהם – "באיסטמבול, בטורקיה, אתה יודע …"

היה לה ריח ראשוני וצוואר קצר מדי אך מפוסל, כשדיברה לחלחה את שפתיה בקצה
לשון שהתעגלה למעלה.

אלי אמר : "את רואה, מה אמרתי לך ? הוא יודע הכל, רואה הכל, גאון, בישראל
כולם מדברים עליו …"

"אתה סיפרת לו" – התפנקה מדלן והניחה קיבורת זרוע מוצקה על ברכו של אלי,
שיער בית שחי סמיך, מערתי.

"נשבע לך שלא" – נפגע אלי והתרחק ממנה.

"אבא שלך שכב איתך כשהיית ילדה" – אמרתי בקול נבוב ובלי דרמטיות, כאילו
אני מקריא כותרות מהעיתון – "נכנסת להריון ממנו והפלת את הילד. אני שומע
תינוק זועק."

לרגע הזוי אחד לטשו בי שניהם עיניים, מופתעים כל אחד מסיבותיו שלו.

"מה אמרת?" – אלי התעשת אבל פיה של מדלן רטט וכתפיה והיא בכתה באלימות
אילמת. גופה ממש נקרע ובאגרופים תלשה אניצים מהשטיח וחזרה ודחסה אותם. היא
השתנקה ועדיין בלי קול. אלי הביט בה בחוסר ישע ובי כאומר : "תראה מה שעשית
לה". מדלן שקטה עכשיו, אבל אדוות של יפחות עדיין עברו בה.

היא לחשה משהו ואלי הצמיד את אוזנו אל שפתיה. שוב לחש ואלי הניח את יד
באגביות על שדה ולחש בתורו באוזנה. ככה התלחשו דקות ארוכות, ידו של אלי
מונחת על חזה בלי תנועה, עד שהנהנה בהסכמה. אלי קפץ בהתלהבות ממקומו.

"בוא תראה משהו שלא ראית בחיים!" – אצל אלי זה יכול להיות רק מין, אבל היה
דבר מה בקול שלו שאסר עליי לסרב, משהו מאיים אבל מבטיח, כמו גילוי עריות.
מדלן נעלמה בחדר השינה שלה, מהלכת כבחלום וחזרה נעולה בסנדלים מוכספות
ובמין טוגה בצבע החרדל. מתחת לטוגה לבשה מכנסיים הדוקים קצרים וחזייה
מורחבת, שניהם מפלסטיק.

נסענו בשדרות המוארות, הריקות, מאזינים לאוושת הרוח בעצים, למכוניות
האחרות, לגרגורים העמומים של המטרו. פניה של מדלן היו קפואים כשאור וצל
שיחקו בהם. ידיה נחו על ההגה בכבדות, מסיטות אותו בקושי, בתנועות לא
מורגשות, ימינה ושמאלה.

"זה כאן" – אמר אלי.

ירדנו במדרגות אל דלת ובה חרך הצצה מזוגג. אלי נקש בו ועין הופיעה בעינית.
הדלת נפתחה כמעט מייד ואשה מבוגרת, סיגריה בפומית בידה האחת, החוותה לנו
להכנס. הפקדנו את המעילים שלנו במלתחה והלכנו במסדרון קטן, מואר באדום, אל
בר. אנשים הסבו בכורסאות, משקאות לפניהם על שולחנות עגולים ומלצרים
בעניבות פרפר התרוצצו, קיבלו הזמנות, הגישו, החליפו מאפרות וגבו כספים
והכל במסכות של חיוכים מקצועיים. אלי דחק בכתפי והורה לי להמשיך ולצעוד
לעבר וילון גדול.

"סן סיס" – אמר – "מאה ושש, זה המספר של המקום הזה וגם השם שלו. הבר זה
הסוואה, אפשר להגיד שזה מאה וחמש" – הוא צקצק בלשונו, געה בצחוק גדול
וצרוד וחבק את מותניה של מדלן. העפתי לאחור מבט : עיניה של מדלן היו
רחוקות ושערה היה פרוע במקצת. חזיית הפלסטיק נשמטה מעט וחשפה משטח עור
לבן. אלי אחז בה כאילו היתה בובה של חלון ראווה, טלטל אותה והוביל אותה אל
הוילון. שם שמט אותה והסיט אותו, מניח לה לעבור.

הוא נבלע אחריה בחדר האפל ואני אחריהם.

אור רך ופכפוך דיבורים קידמו אותי. לא שמתי לב למשהו מיוחד עד שאלי אמר,
מצביע לעבר הקצה המרוחק של החדר : "זאתי כל יום פה, שותה דלי זרע".

אשה גחנה בחיקו של גבר, ראשה עולה ויורד בין חלציו, ידה האחת מעסה את
אברו, האחרת אוחזת באיבר שני. לידם נעצה אשה את עצמה בתנועה חדה על גבר
מבוגר למראה וטיפסה וירדה בו קצובות. אלי הסתודד עם מדלן בפינת החדר, פרף
את הטוגה והפשיט אותה מחזייתה ומהמכנסיים בתנועות קצרות נשימה. עירומה
עמדה שם – עירום שופע, מתפרץ – כפות רגליה מתכנסות אל תוך עצמן, ידיה
מאוגרפות, עיניה עצומות. היא נשמה במהירות, בכבדות. אלי עיסה את שדיה
והעביר את ידו בין רגליה. גברים אחרים התקרבו אליה, הושיטו ידיים בהיסוס,
טעמו ממנה. כעבור דקות כבר נעלמה מתחתיהם על הרצפה, ענף תחת נחיל גברים.
רק אצבעות כפות רגליה עוד נראו, עולות, יורדות, מתכווצות, שוקטות, נפערות,
מתכנסות. גברים קמו והלכו ממנה, מוחים את זרעם בין שתי אצבעות ואחרים באו
במקומם. היו גברים על פניה, על שדיה, בכל אבריה, על כל גופה.

מישהי גבוהה, שחומה, גברית, שאלה אם אני רוצה לבוא למסיבה. עניתי בשלילה
והיא משכה בכתפיה והלכה. נרדמתי.

אלי טלטל אותי מהשינה.

"בוא נלך הביתה" – אמר בקול ניחר, במאמץ. הוא שפשף עיניים מאדימות בין
אצבע ואגודל.

"איפה מדלן ?" – הסתרתי את הבל פי בכף היד

"הלכה" – אמר אלי ועננת מורת רוח חלפה בו – "הלכה הביתה. גם אנחנו צריכים.
בוא."

לא אמרנו מילה זה לזה בצעדה הארוכה. כשנכנסנו למלון, התבונן אלי ארוכות
בדלפק הקבלה, כאילו הוא ממתין למשהו.

רק בחדר שאל אותי : "איך ידעת על אבא שלה ועליה ? הוא באמת זיין אותה
כשהיתה ילדה."

"לא ידעתי" – אמרתי – "זה קורה לי לפעמים. אני לא שולט בזה."

אלי התבונן בי בספקנות וצנח בבגדיו על המיטה. הוא שילב את ידיו מאחורי
ראשו והביט בתקרה. התהפך על הצד ופשט אליי יד :

"קרא לי".

"תפסיק, אלי" – אמרתי – "אני מותש, זה היה יום ארוך. זה הכל רמאות, העמדת
פנים, אחיזת עיניים, בלוף. אתה הרי יודע את זה."

"קרא לי" – אמר אלי בתחינה מפוחדת – "אני מבקש ממך שתקרא לי. אני מרגיש
שמשהו רע הולך לקרות."

אחזתי בשתי ידיים את כף ידו הגדולה והבטתי במישור שתעלות שחורות ברורות
פילחו אותו בחדות נטולת קצוות, ללא פשרות.

"אתה מאבד את זהבה" – אמרתי לו, כמעט בלי קול – "אתה מאבד את זהבה בארץ
כשאתה בפריז."

"מה, מה" – נבעת אלי – "בן זונה, דבר בקול רם, מה אמרת ?"

"אתה מאבד את זהבה, טוב, עכשיו כבר תעזוב גם אותי בשקט ?" – צרחתי ולחשתי:
 "אתה מאבד את זהבה" עד שנרדמתי.

כשקמתי, כבר היתה הדממה המתה של שעת אחר צהריים מוקדמת. זו היתה מדלן
בטלפון :

"סמואל" – אמרה והקול שלה היה החלטי ומצווה כתמיד – "אלי נסע בבוקר
לישראל. איזה מצב חירום משפחתי, או משהו כזה."

המתנתי.

"אני מבקשת שתעזוב את המלון" – המשיכה – "אתה לא צריך לשלם. אני אתחשבן עם
אלי כשיחזור, פשוט תעזוב את המלון מייד."

"לאן אני אלך ?" – אמרתי, הלום שינה, מסריח מאלכוהול ומעשן.

"יש אכסניה קטנה בגדה השמאלית. הזמנתי לך שם חדר. זול שם."

היא ניתקה.

הייתי באמצע האריזה כשאלי התקשר :

"שמואל" – בקול עמום, רחוק, גדוש רעשים – "לזהבה יש מישהו. היא רוצה
להתגרש ולקחת את הילדות. אני מרגיש כמו סירה שאיבדה את אחד המשוטים,
שמואל, בת זונה. אני עוזב כדי לפרנס את המשפחה, להקים עסק והיא מזדיינת …"

הנחתי את השפופרת בעדינות על המיטה שלנו וגררתי את המזוודה הכבדה אל הפתח
ובמסדרון ובחבטות מהדהדות במורד המדרגות.




האזעקות הראשונות
Ha'az'akot Ha'rishonot (First Sirenes)


ארבעים עמודים מחקתי כשנשמעה האזעקה הראשונה. כיביתי את המחשב והאותיות
מתו בירוק חיוור על המסך. שניות מספר בהיתי בעבודה הנמוגה ואחר כך רצתי
לחדר השינה והערתי את נעמי. היא שכבה על בטנה, השמיכה העבה משוכה על לחייה
המוורידות בתינוקיות תפוחה. היא נשמה את הנשימות העמוקות והסדורות שלה,
כאילו לא נחתו טילים עירקיים בחדר השינה שלנו. הערתי אותה וברגליים יחפות
רצנו לחדר האטום. נעמי התיישבה בכיסא נדנדה מבמבוק ונאבקה במסיכת גז
שהריחה כמו צמיג ישן. אני דחסתי מגבות רוויות בתמיסת סודה לשתייה ברווח
שבין הדלת לרצפה. מבעד לגליל המתכת שהיה עכשיו האף שלה, אמרה נעמי : "אני
מקווה שהחלונות יחזיקו מעמד."

את השבוע האחרון בילתה בלהדביק את השברים העתידיים של הזגוגיות.

ככה ישבנו בחדר ואני הרציתי לה בקול עמום : ההיסטוריה של המסיכה, המבנה
שלה, כמה אינה מסוכנת, איך נלחמים בגזים.

נעמי נאבקה לנשום ודפנות המסיכה שלה פעמו כמו לב שחור, מכות בלחייה.
פעמיים מנעתי ממנה להסיר אותה.

שעות אחר כך, כשהכל נגמר, ערכה צלחות על שולחן העץ, נעה באנרגיה פוחתת
והולכת עד שנעצרה מול אחד הכסאות. מאחוריה, ראיתי את כתפיה רוטטות ושמעתי
את ההשתנקויות העדינות ואת המשיכות באף.

"את יכולה לישון" - אמרתי לה - "אני אשאר ער, אעיר אותך אם יקרה משהו."

"אני שונאת את המקום הזה" - אמרה נעמי.

אכלנו בשתיקה, רק קולות של מזון נלעס ומרק נלגם ושקשוק הסכו"מים. נעמי
פינתה את הכלים ורחצה אותם, אני ניגבתי את השולחן, צדתי פירורים בין
כסאות. ברדיו הודיעו לא להישאר בחדרים האטומים. הורו לאטום מקלט בכל בית
משותף. המליצו לרדת אליו, חבושים במסיכות גז, להתכנס עם השמע האזעקה.
שידרו צפירות עולות, צפירות יורדות. לכל אלה האזינה נעמי בפנים שהלכו
והתקדרו.

"אני חייבת להתקשר לאמא שלי" - אמרה - "ולרותי" אבל לא עשתה שום תנועה
לעבר הטלפון.

"נוכל לנסוע להורים שלי" - אמרתי - "הם בצפון, עד לשם הטילים לא יגיעו.
אין שם שום דבר ששווה להפציץ."

נעמי נחרה בספק, בבוז.

"זה כן או לא ?" - הייתי עייף והספר שלי נמחק. כבר היתה שעת אחר צהריים עם
אור זהוב שיש לפעמים לחורף.

"זה לא" - אמרה נעמי - "אני לא סובלת את המשפחה שלך. הם אנשים חולים. אמא
שלך מתלוננת כל הזמן כמה קשה לה וכמה רע לה וכשאני שואלת אותה למה היא לא
עושה משהו בענין - היא רק מושכת בכתפיים ונותנת לי איזה תשובה דבילית."

"אז אין מה לעשות" - אמרתי - "נתארגן. יש לנו הכל, אין סיבה לחשוש."

נעמי נכנסה לחדר האטום, שהדלת שלו היתה פתוחה עכשיו, קרסה אל תוך כורסת
הבמבוק ודחתה מעליה בשאט נפש את המסיכה שנחה שם. היא התבוננה בזרות
במקלדת, במתלה הבגדים העמוס, בנעלי הבית המרופדות. לפתע אחזה במסיכה,
טלטלה אותה אל פניה בפראות וחבשה אותה. עיניה נקוו לבריכות ירוקות מאחורי
עדשות הדג הפלסטיות. שיערה הצהוב גלש על המסיכה בגלים מתים.

ישבנו שעה ארוכה, היא במסיכה, אני בוהה בערב שמחשיך ללילה. היא בכורסא,
אני למרגלותיה, על כר עור ממולא, שתפריו פרומים.

כשהחלו לשדר ג'אז ברדיו, קמה נעמי מהכורסא, הסירה את המסיכה והניחה אותה
בזהירות בקופסת הקרטון שלה. היא העבירה יד חמה בשערי : "נלך לישון,
מאוחר."

אבל אני נשארתי ער וארבתי לנחשי הצפע שבקעו מהרדיו.

"נעמי" - טלטלתי את כתפה המגולה. בבהלה, בחצי עירום לבן, הכתפנו את
המסיכות, תיק קטן שארזנו ויצאנו אל חדר המדרגות. שכנים התגודדו וירדו
בשיירות ארוכות אל המקלט. ילדים קטנים עיוו פנים בשתיקה, או המשיכו לישון.
רק המבוגרים התווכחו ונפנפו ידיים והרדיו פלט סיסמאות סתומות בקול של
עצרות אבל.

במקלט התחלקנו לאיים משפחתיים, שבטים קומתיים, מתרחקים מהפתחים, מכונסים
בעצמנו, בבגדים המעטים, במסיכות. גברים מזוקנים מתחו סרט חום, דביק ודחסו
מטליות וקרעי בד מסביב לדלת ולפתח המילוט.

כשהתארך הזמן, החלו הילדים לבכות, כובשים יפחות בכתפי אמהותיהם שהביטו בהם
בעיניים כבויות. נעמי רטנה בין פרצי שינה, ראשה הגדול מתנודד, פעם מעייפות
ופעם בביקורת על התנהגותו של שכן, על המצב, עליי.

בבוקר נשמעה צפירת ארגעה ואנחנו ארזנו את התיק שלנו וטיפסנו במדרגות,
המסיכות תלויות על כתפינו, מביטות זו בזו בעיני פלסטיק קרועות. בבית כרעה
נעמי על הרצפה הקרה ופירקה בעמלנות את המסננים.

"אסור להשאיר אותם ככה. הם נאטמים." - אמרה בקול רווי דמעות וההתעסקות
העצבנית שלה הפכה לעוויתות לא קצובות.

"בואי ניסע אל ההורים שלי" - הצעתי שוב. הייתי מותש מכדי לנחם אותה בדרך
אחרת.

נעמי ענתה : "רק נארוז משהו, שאני ארגיש שם בבית, קשה לי איתם מאוד."

"בטח, בטח" - אמרתי - "רק בואי נסתלק כבר מהחור הזה."

ישבנו שעות בפקק, במכונית שלנו, מאזינים למוסיקה מהולה בקולות של מיזוג
אוויר. המתנו לטיל שינחת עלינו ועל כל השיירה הזו. מיששנו את המסיכות. מדי
פעם התקדמנו מטר, שניים ונעצרנו. כבר החשיך. כבר החל לטפטף גשם. נעמי לא
אמרה מילה וגם אני שתקתי. כל הדרך הארוכה החליפה נעמי מהלכים, לחצה על
דוושות ושיחררה אותן ועקבה בעניים יפות אחרי המגובים שמחו בגשם.

בפתח הבית עמדה אימא שלי, גוצה, מטפחת לראשה, בידיים שלובות, כל כף יד
נתונה בפתח השרוול הנגדי.

כשראתה אותנו : "הגעתם ! רוצים לאכול משהו ?"

נעמי עיוותה את פניה אבל נשקה לאימי על הלחיים :

"לאת תודה מלכה, אנחנו לא רעבים."

"כנסו, כנסו פנימה, יורד גשם." - אחיי ירדו מהקומות העליונות וגררו כל אחד
מזוודה. קופסאות הקרטון המלאות במסיכות נשארו אצלנו.

"פה שקט" - אמרה אימי - "לא נחתו פה טילים. כל פעם שיש אזעקה אנחנו עולים
לגג ומסתכלים מסביב, אבל אין כלום."

"אפילו הטילים של סדאם לא רוצים לבוא לפה" - אני אומר וכולם צוחקים בקול
רם מדי ובתנועות מודגשות.

באזעקה ירדנו אל חדר זעיר שאבי אחסן בו מצרכי מזון והתקין בו כיור קטן.
אימי תלתה מוו בקיר רדיו-טרנזיסטור ישן. נדחסנו בו שישה ונאלצנו לעמוד.
בהדרגה התחמם החדר והיה מחנק. הרדיו שידר צפירות וארגעות והודעות. לא
הבטנו זה בזה. מישהו נזף במישהו.

"הטיל נפל לא רחוק מכאן" - אמרה אימי, מופתעת - "שום דבר לא נפל באיזור עד
שהגעתם." היא הביטה בתבערה המרוחקת מהגג, בסקרנות, בענין.

"הבאנו את הטילים איתנו מתל-אביב" - אמרה נעמי אבל היא לא נשמעה כמתבדחת
ואף אחד לא צחק.

בלילה, מכורבלים זה בתוך זה, במיטת הילדות הצרה של אחותי, אמרה נעמי :
"מחר ניסע מכאן" ונרדמנו.

ברמת גן נפלו עוד טילים ואנחנו רצנו למקלטים וממקלטים ועלינו בחדרי מדרגות
וירדנו בהם ומתחנו סרטי הדבקה על גבי סרטי הדבקה ורעננו מסיכות. כל הזמן
הראו בטלוויזיה תמונות מהסי.אן.אן. : נחשי אש מבוהלים, שובלים נופלים,
בתים חרבים, בוערים, אנשים מפוחמי פנים, צוותי הצלה.

קולות הקריינים היו כבדים וחמורים, היתה מוזיקה של יום הזכרון.

אבל אני דאגתי לנעמי. היא הלכה והסתגרה בתוך עצמה, שעות, רגליה מכונסות
תחתיה, מבטה קבוע. מדי פעם לגמה מכוס מים שחזרתי ומילאתי. כמעט שלא אכלה.
היא פחדה להשאר לבד במקלחת, ישנה עם המסיכה חבוקה בין זרועות עירומות,
מזנקת מדי פעם משנתה, בוכה בחרישיות, גלגלי עיניה ניתזים בפראות, מצד לצד,
מתחת לעפעפיים חולמים. היא הזיעה.

פעם אחת אמרה "מתי זה ייגמר" ולא הקשיבה לתשובה המלומדת, המנומקת, הארוכה
שלי.

ופעם אחרת אמרה : "קשה לי מאוד" וסירבה לתת לי לאחוז בכף ידה.

טילפנתי למשיאן, פרסי גבה קומה, גיבח, שחוח מעט, שתמיד קילל וצעק במקום
לדבר.

"משיאן" - אמרתי לו - "בוא ניסע מכאן לאילת".

"קוס אמק כל המדינה הזו, הממשלה, הזונות האלה" - ענה לי משיאן וכעבור שעה
המתין לנו במכונית שלו למטה.

נעמי ארזה מזון ושתייה, שמיכות, מימיות, עזרה ראשונה ואת המסיכות.

עיניו של משיאן התעגלו כשראה את כל הכבודה הזו, אבל הוא סייע לנו לדחוס
הכל לתא המטען בלי לומר מילה.

בדרך, לעומת זאת, דיבר ללא הרף, חסר אונים, מתרתח, מאיים, מתרברב, מתבדח
ומתפקע מצחוק לבדיחותיו שלו. בסוף הדליק את הרדיו ולחץ על כפתורים גדולים,
שחורים, עד שמצא תחנה ששידרה בערבית גרונית מאיימת.

"תמותו" - צרח משיאן - "אנחנו נזיין אתכם בתחת" ובגוף הגדול שלו האיץ
במכונית, הפנים שלו כמעט דבוקות לשמשה הקדמית.

במלון שכרנו חדרים נפרדים ואני אמרתי למשיאן שאני לא רוצה לראות אותו או
לשמוע ממנו עד שניסע חזרה. הוא קיבל את זה בהכנעה.

בכל פעם שנשמעה אזעקה, ירדו כולם ללובי ושוטטו בו באפס מעשה, מאזינים
לרדיו. שני אנשי אבטחה ביקשו מאיתנו לשים מסיכות, אבל אף אחד לא הקשיב
להם. הנהלת המלון השמיה מוסיקה מרגיעה שהתערבבה בדיווחים בסטקטו, באתרעות
קצביות ובאותות אלקטרוניים צווחניים.

"אפשר להתפזר" - אמרו המאבטחים, אבל אנחנו נשארנו בלובי, או שהסתובבנו מעט
מחוץ למלון, או שפגשנו מכרים. מגרש החניה התמלא במהירות.

בלילה, בחדר, ראינו בטלוויזיה טיל שנחת ברחוב סמוך לדירה שלנו וכעבור
שלושה ימים נחת עוד טיל אפילו סמוך יותר, אבל מכיוון אחר.

נעמי התבוננה בשברים ובקרעים ובאימה שעל פני הדיירים, מוארת בזרקורים,
ואמרה :

"אני חוזרת הביתה. אני רוצה להיות בבית כשהטיל הבא ינחת." - בהרות אור
ריצדו על לחייה.

"אולי ינחת עלינו" - אמרתי.

"לא אכפת לי בכלל" - אמרה נעמי - "גם אם זה יפול עלינו. אני רוצה הביתה."

החלה אזעקה, אבל נעמי הפנתה אליי גב מעוגל ובפעם הראשונה מאז האזעקה
הראשונה ישנה שנת ישרים, קצובה, רכה ומתנשמת.




הבולים של מר פלג
Habulim shel Mar Peleg (Mr. Peleg's Stamps)


בבוקר הסתלסל קולו הסמיך של מר פלג ונשבר אל הרצפה שלנו, שהיתה גם התקרה
שלו. אמא האזינה לו בערגה שהיתה שמורה אצלה לכל דבר "תרבותי". אני גלגלתי
את עיניי, דוחק אותן אל העפעפיים עד שחטפתי כאב ראש והפסקתי. זו היתה הדרך
שלי להביע זלזול מתנשא, המחווה הגופנית הזו עשתה אותי עליון. אמא הביטה בי
במיאוס, הפנתה אליי גב בסוודר קמוט והמשיכה לנקות אבק. היא קראה לזה
"נקיון יסודי". בסוף זה תמיד נגמר במכות, כי הרסנו לה את כל העבודה,
לכלכנו משהו, את המקרר, את הרצפה.

"אתה צריך לקחת את שרון לקופת חולים" – אמרה מאחורי הגב שלה.

בדיוק על זה כתבתי ביומן שחור הכריכה שלי, על איך שפחדתי לקחת את כל האחים
הקטנים האלה לכל מיני מקומות. למשל, לא זכרתי איפה הקופת חולים החדשה
ואמרתי את זה לאמא. זה עצבן אותה ורק כשנרגעה הסבירה לי וציירה מפה בכתב
היד המוקפד שלה. טמנתי את המפה בכיס, נטלתי את ידו של שרון, זעירה עד
להבעית והלכנו. ביד השנייה החזקתי צנצנת גדולה, עטופה בנייר הזול, שעליו
רשמו הרופאים את הבדיקות. כולם הכירו את הנייר הזה, את הצנצנות שהוא עטף,
אותי ואת האח שלי. בסוף דחפתי את הצנצנת המלאה לכיס ומשכתי בידו של אחי
בחוזקה, לגמור עם הסיוט הזה. הוא זירז את צעדיו בשתיקה של מי שמורגל
באלימות.

בקופת חולים דקרו את אצבעו במכיתת זכוכית שקופה ובתנועה מהירה. לא פרץ דם
עד שלחצו אותו משני הכיוונים וגם אז בעצלתיים. אחי התבונן בדם שלו בעיניים
קרועות ומשך אליו את האצבע. אחר כך שלף אותה והתבונן בצמר גפן המסמיק
שעיטר את קצה. בדרך בכה הרבה ואני ניסיתי להרגיע אותו בהגיון ובדברי
כיבושים. המצאתי עבורו סיפור וכשנפל כדור הכותנה לאדמה, קברנו אותו בה
והוא צחק, שוכח את הכאב.

בחדר המדרגות, הגבהתי את עצמי על קצות אצבעותיי ודחקתי במכתב העבה שנח
בתיבת המכתבים הגדולה של פלג. תמיד היה מקבל מכתבים בשפה זרה וגדושים
בולים גדולים וצבעוניים. לא העזתי להחזיר אותם לתיבה בלי הבולים, אז זרקתי
אותם באחד מפחי האשפה מבטון שנבנו במדשאה, ליד המשחקים.

חשבתי על זה שאולי המכתבים חסרים לפלג. לא ריחמתי עליו, רק פחדתי שמרוב
שהם חסרים לו הוא ירגיש במשהו וזה ייגמר ברע.

המכתב נתקע בפתח התיבה ואני קרעתי אותו ממנה וטמנתי אותו בתוך המכנסיים,
מחפה עליו בחולצה שמוטה. הדלת של רובין, השכן, נפתחה והוא הציץ בי מתחת
לגבות רעות. מאחוריו נדחקה אליו הבת המפגרת שלו, עם כתף תמהה אחת למעלה
וחיוך נבוך.

הוא טרק את הדלת ושוב השתרר שקט קריר בחדר המדרגות.

אחי טיפס אחריי בפסיעות שמנמנות ובבית אני פרשתי למקלחת ותלשתי את הבולים
מהמעטפה הבשרנית. הייתי בבעיה, היכן להטמין את מה שנותר מהמכתב ושוב שימשו
אותי המכנסיים. כשיצאתי מהמקלחת, אמא ניקתה כתמי ידיים מהזגוגית הגדולה
שהפרידה את הסלון שלנו מהעולם.

"אלזה היתה פה, חיפשה אותך שתלמד אותה" – אמרה בקול שטוח, אדוות חרוצות
ריצדו בגוף שלה. ישבתי על כורסא מאחורי הניקיון שלה והאזנתי לחריקות של
הסמרטוט על השמשות. אלזה היתה השכנה שלנו, גרמניה אמיתית, גם נראתה ככה,
עם אף סולד, שיער בלונדי קפוא ועור צח שעטף את הגוף הענק שלה. היא היתה
נשואה למנדל היהודי, נמוך, קרח, שמן ("אבל לב של זהב" – אמא מוסיפה). היו
להם שישה ילדים ויגאל שהיה ילד חולה נפש מקרית חרושת, הכל בגלל ההתעללויות
של אמא שלו. אהבתי ללמד את אלזה כי היא השאילה לי את ספרי האוניברסיטה
הפתוחה שלה.

מיששתי את הבולים בכיס שלי ועמדתי ללכת כשאמא אמרה : "בקרוב יהיה לך אח
קטן". נזכרתי איך היא כעסה שאבא אפילו לא ביקר אותה בפעמים שעברו, בבית
החולים, עם פרחים, כמו שכל אמא טרייה אוהבת.

היא הצליחה להפתיע אותי ואני אמרתי "באמת" ואמא גיחכה אל עצמה ואל הסמרטוט
שלא חדל לרגע.

אצל אלזה ישבתי שעתיים. בכתב יד מאומץ היא סיכמה את השיעור והקליטה
ברשמקול שולחני אפור כל מה שאמרנו. מילאנו יחד מבחן עצמי אחד. כל זה היה
באווירה מאוד אירופית, כמו שדימיינתי לעצמי בית בוינה, בתקופת פרנץ יוזף.
רק הילדים שלה היו ישראליים מדי וקלקלו לנו. כשסיימנו, היא הודתה לי ואני
חשבתי על מרסל המשותק, הבן של רובין, שהזמין אותי אליו לראות איך אני
מתקדם בשחמט. כבר כמה פעמים הזמין ורק עכשיו רציתי להיענות לו. במדרגות
ירדתי בארשת חשיבות עצמית ונקשתי בדלת של רובין.

מרסל פתח אותה, על כסא הגלגלים שלו, כאילו המתין מאחוריה מאז שהזמין אותי
לפני חודשים. יש לו פנים זוויתיים, שמתנפצים בחיוך עוויתי. יש לו מכונית
מפוארת של נכה (פעם נסעתי איתו לאוניברסיטה). ההורים שלו שניהם ניצולי
שואה שהתחתנו בארץ ("מסכנים, תראו מה שיצא להם" – אומרת אמא ומתכוונת לבת
המפגרת המחייכת ולמרסל שמגלגל את עצמו בידיים מגויידות ממאמץ). הלכתי
במסדרון חשוך, אפוף ריחות של מקום אחר. אור שבא בין וילונות נח בכבדות
צהובה על תצלומים במסגרות של עלעלי זהב דהים.

החדר של מרסל מואר יותר. הוא פינה כמה ספרים מהמיטה והחווה לי בידו לשבת,
להשתוות אליו. שאל אם אני זוכר מה שלימד אותי בפעם שעברה, זכרתי. שיחקנו
משחק שחמט אחד, שבו הפסדתי והוא הרצה בסבלנות מדוע. אמא של מרסל באה אל
החדר, תמוהת כתף, כמו הבת שלה ("הבת כמו האמא והבן כמו האבא, שאלוהים יסלח
לי" – אומרת אמא ומצקצקת בלשונה). היא הגישה לנו משקה דלוח שמתפורר בו פרי
כהה, קרעים קרעים. היא חמקה מהחדר כמו צל ומרסל, כרגל, סיפר לי איך זה
להיות נכה.

"אני רוצה בחורות" – אמר לי – "אתה יודע איך זה, הן יפות בגיל הזה,
מתעגלות. אני מת שתהיה לי חברה, אבל מי תסתכל עליי, עם כל זה …" – הוא
היכה בכסא הגלגלים שלו בפרקי אצבעותיו, אפילו לא עיווה את פניו בכאב.

מרסל דיבר על שחמט ועל עצמו ואני חשבתי מתי זה ייגמר ואיך אני אצא מהחדר
הזה, כשפעמון הדלת מצלצל. אחותו של מרסל חצתה את המסדרון שמחוץ לחדרו,
בטפיפה לא סדורה. היא פתחה את הדלת ואחר כך קראה בקול של מפגרת לאביו של
מרסל. מהדלת נשמעו קולות שיחה מהוסים.

אבא של מרסל פתח את דלת חדרו וניצב במסגרתה, לבוש בגופייה, במכנסיים קצרים
ובגרביים. היה לו חיוך רע כשאמר :

"יש לאורח שלך אורח" – במבטא זר. מאחוריו הופיע בנימוס ראשו של פלג. הוא
תר את החדר בעיניים קצרות רואי וכשמצא אותי, שף את שפמו בשתי אצבעות.

"אני רוצה לדבר איתך, תוכל לעלות אלינו ?"

רובין לא זז מהדלת. להיפך, הוא נשען עליה כאילו התכונן לחסום את המעבר.

"תראה" – אמר פלג – "אני רק רוצה לדבר איתך, אל תפחד".

כשראה שאני לא זז הרצינו פניו :

"שמואל"- אמר – "אתה ילד מבית טוב ומחונך. שמעתי שאתה אוסף בולים, זה
נכון?"

"זה נכון" – אמר מרסל ואני העפתי בו מבט לא רצוני, של אחרי בגידה – "יש לו
אוסף גדול בשישה אלבומים".

"כל הכבוד" – אמר פלג, עדיין מאחורי גבו של רובין – "יש לי הרבה בולים
שאני רוצה לתת לך, מארצות רחוקות."

"הוא גונב את הבולים מהמכתבים" – אומר רובין ופניו מתקדרים – "ראיתי אותו
עושה את זה אפילו הבוקר".

פחדתי להכחיש. בגופיית העבודה המוכתמת שלו נראה רובין כמסוגל לכל. מרסל
הסיע את הכסא שלו הרחק ממני, כאילו יש לי מחלה מדבקת. אפשר היה לשמוע את
הנשימה שלו נעצרת.

"שמואל" – אמר פלג, המשקפיים שלו התערפלו והוא הסיר אותם וקינח אותם בקצה
העניבה  – "לא אכפת לי מהבולים. אכפת לי מהמכתבים. הם מהאחות שלי, חנה,
היחידה שנשארה לי. היא חולה והיא כותבת לי רק כשהיא זקוקה לעזרה."

"מה אתה מתכוון ? הוא גם גונב את המכתבים ?" – לרובין יש דרך מיוחדת לצעוק
בלחישה. פחדנו ממנו מאוד ברגעים כאלה. אפילו מרסל כבש את מבטו בכפות ידיים
שקמו לתחייה בחיקו.

"חסרי חינוך" – שצף רובין, הראש של פלג נעלם – "כולם כאלה, כל החיות האלה,
שאני לא יודע מאיפה הביאו אותם. רואים – לוקחים. אצלם לגנוב, זה כמו אצלנו
…" – הוא נותר מחוסר מילים, מלעלע.

"מרסל" – אמרתי אבל מרסל סובב את גב הכסא אליי והביט מבעד לחלון במגרש
המשחקים של בית הספר התיכון.

"תחזיר לו מייד את המכתבים, חיה" – זעק רובין והתקרב אליי – "אתם לא
מבינים בכלל מה זה משפחה, כמו חיות אתם מביאים ילדים, מה זה בשבילכם עוד
אח או עוד אחות …"

פלג אמר : "שמואל, בוא תעלה אליי. אני חושב שיהיה לך יותר נעים שם." –
והעיף מבט נוזף ברובין. זה היה מבט של "קלקלת לנו הכל, כמעט שלכדנו אותו."

רובין הודה באשמתו בהרכנת ראש ונסוג לאיטו אל הפרוזדור.

נדחקתי בין רובין לפלג והלכתי אחרי פלג. הנעליים שלו היו חדשות וחורקות
ואחותו של מרסל עמדה בפינה והאזינה להן, מרותקת. יצאנו מהדירה של מרסל,
משאירים את דלת הכניסה שלה פתוחה. פלג עלה במדרגות האפלוליות ואני אחריו.
אשתו המתינה לנו על המישורת. היא אמרה לו משהו בשפה זרה והתבוננה בי. לא
היתה רכות בעיניים שלה, הן רק בחנו ואמדו, לא משוחדות. פלג הנהן ונכנסנו.

הבית של פלג היה חם, רהיטי עץ, מקלעות במבוק, ציפויי עץ על הקירות,
אגרטלים באדום, פרחים בכל פינה. על השולחן עמד מגש ועליו עוגיות מקומחות.
אשתו של פלג החוותה לעברן בידה אבל זו לא היתה הצעה, זה היה ציווי. נגסתי
באחת מהעוגיות והסוכר הכתוש שעליה צנח בעננות דקות על השטיח הסמיך.

פלג משך כיסא והושיב אותי בו בלחץ מתון. הוא היטיב את הכיפה שעל ראשו
ואמר: "חכה פה, אני רוצה להראות לך משהו."

הוא חזר עם תמונה מצהיבה, משך כסא והתיישב לצידי.

"זו חנה" – אמר והסתיר דמות באצבע דקה. אחר כך הוסיף : "התינוק בזרועותיה
זה אני. כל היתר הם אחים ואחיות ואבא ואמא."

"הם כולם מתו בשואה" – צלפה בי אשתו, כאילו אני אשם בזה.

"הם כולם מתו במחנות" – חזר פלג – "חוץ מחנה. המכתבים שאתה זורק לפח הם
ממנה. אתה מוציא מהתיבה את הקשר היחיד שיש לי עם משפחה שמתה …"

קולו נשבר והוא כעכע והפנה ממני את פניו.

"אני לא גונב לך מהתיבה" – ניסיתי בקול חלוש.

"צ… צ … , אל תשקר לנו" – אמרה אשתו – "אנחנו יודעים הכל. אבל אם רצית
בולים, למה לא באת וביקשת, אנחנו אוהבים ילדים שרוצים לדעת ושאוספים
בולים."

"יש לכם את אילן" – הזכרתי לה -  "וגם הוא אוסף בולים".

פלג נענע בראשו לאות שלילה : "אילן בצבא עכשיו וכבר שנתיים שאינו אוסף
בולים. אני רוצה את המכתבים בחזרה, שמואל."

"אין לי" – עניתי ברפיון.

"אני איאלץ לדבר עם ההורים שלך" – הזהירה אשתו של פלג.

אנחנו שותקים כמה דקות, אני חושב מה לעשות. אין להם שום הוכחות חוץ מחוסר
היכולת שלי לשקר ולהכחיש. אבל אבא ואמא יאמינו להם מייד והמכות …

קמתי מהמושב, הפניתי אליהם גב ותחבתי יד אל תחתוניי. שמה, מעוך ולח, נח לו
המכתב האחרון. מסרתי אותו לפלג בעיניים מושפלות.

"זה כל מה שיש לי" – לחשתי – "באמת. את האחרים זרקתי לפחי הזבל מבטון".

פלג הרים את ידו וסטר לי. זו היתה סטירה סמלית, איטית ומחושבת לא להכאיב
יותר מדי. האצבעות שלו בערו על הפנים שלי.

פלג עזב את החדר בצעדים כבדים, שחוח, המכתב כדור נייר בכף ידו הקמוצה.
אשתו דחקה בכתפי לכיוון הדלת וטרקה את הדלת אחריי.

עמדתי לבד בחדר המדרגות. לא הדלקתי את האור. עליתי בחושך, מגשש אחר כל
מדרגה וסופר בלב. צהרים קטנים נתנו אור בין ערביים שהלך והתמעט.

אמא פתחה לי את הדלת ומיהרה לחזור למטבח להכין לכולנו כריכים. אבא ישב
וגרף במזלג מנות גדולות של אורז אל פיו. בידיו העבות קרע פרוסות לחם
לגזרים וניגב בהן את הרוטב השומני. הוא לא אמר לי מילה.

"לך תשטוף ידיים" – אמרה אמא – "ושב ליד השולחן, האוכל מוכן."

מאוחר יותר, שמה יד על מצחי ואמרה : "אתה נראה לא טוב, קרה משהו ?"

"שום דבר" – אמרתי – "הייתי אצל מרסל".

"תמיד אתה נדבק לכל מיני נכים" – אומרת אמא – "מתי תתחיל להיות נורמלי
כבר? אתה לא מבין שאלה אנשים בלי לב ? מה שעבר עליהם … הם רעים עכשיו,
רעים …"

אני מלטף את הלחי שלי, עובר בקצות אצבעותיי על האצבעות של פלג שעדיין
צורבות בי.

אמא ממשיכה למלמל על מרסל הנכה ועל הבת המפגרת של רובין, בין פינוי שאריות
של אוכל. כשפלג מתחיל לשיר את התפילות שלו, היא נעמדת, צלחת משומנת בידיה,
מטפחת לראשה המוטה לאחור :

"תענוג" – היא אומרת ועוצמת את עיניה – "תענוג אמיתי."




הכל יהיה בסדר
Hakol Yihye Beseder (It will all be Fine)


אני יושב על כסא וראשי מוטה לאחור, מעבר למשענת. זה עתה ריססתי את אפי
בטיפות אף מרות והן זולגות על לחיי, חמות ונקוות בשיפולי הראש, קצת מאחורי
האוזניים.

אני רואה את דני במהופך, מתקרב אליי ונעמד מולי. הוא חושב שהתנוחה שלי
מצחיקה והוא צוחק. יש לדני צחוק רדיופוני, אין בו ליחה והוא מהדהד. בכל
זאת, זהו צחוק כנה, לא מעושה. מרגישים שדני הוא הצוחק ולא בגלל התדמית שלו
ולא בגלל שזה משהו שדני  יודע שחייבים לצחוק ממנו.

אני מיישר את צווארי ונחלים של תרסיס לא מנוצל עושים דרכם בעקבות הטיפות
הראשונות. אני מקלל בשקט ומנגב את הצוואר במרובעי נייר טואלט שאני קורע
בגסות מגליל הולך ופוחת המונח על השולחן.

"אהלן" - אומר דני ואני נד לו בראשי. קשה לי לעשות יותר מזה כרגע וגם לו
יכולתי לעשות יותר מזה - לא הייתי אלא נד. זהו אחד מאותם ימים שאני משמר
בהם את האנרגיה שלי, שבהם אני חרד שאולי לא תשאר ואני אפסיק לנוע, כמו
השפן בפרסומת לסוללות, אחרי שהוא יורד מן המסך.

דני גורר כסא אחורה ויושב. יש לו זקן ושפם עשויים היטב. הוא לבוש בקפידה.
פעם עישן מקטרת והצירוף היה מאוד מרשים. עכשיו כבר לא חשוב לו להרשים את
סביבתו אז הוא עושה באמת מה שהוא רוצה : להתלבש בקפידה ובהתאמת צבעים
מושלמת, למשל.

יש לו גם תיק עסקים מעור בצבע המתאים וכל מיני אביזרי נוחות שמשתלבים נפלא
בחזותו הכללית. דני משדר הצלחה.

מה שאני משדר באותו הערב זה שאני מרגיש כמו שבר כלי. אני מצונן, אני
בחופשה מהכלא ואשתי עזבה אותי. אני מרגיש לא טוב בהווה ואני מפחד מאוד
מהעתיד. לא קל להיות אסיר לשעבר.

לא פה, בכל אופן. אני אומר את כל זה לדני בתשובה לשאלתו.

"אז מה המסקנה ?" - הוא שואל. הוא לא מצפה באמת לתשובה. כי מה המסקנה ? מה
יש כבר לומר על דברים שאינם בשליטתנו ? שום דבר. אנחנו מאבדים שליטה
וממתינים שהיא תחזור. ומה יהיה אם לא תחזור ?

"היא תחזור, היא תחזור" - הוא מרגיע אותי. יש לו טון כזה, כאילו הוא מדבר
אל ילד מפגר. אני לא אוהב שממעיטים בערך הקשיים שבפניהם אני ניצב. זה גורם
לי להרגיש לא מיוחד. אבל הערב אני חלש מכדי לכעוס.

אנחנו פותחים את התפריטים ודנים מעט במנות השונות : ראשונות, אחרונות,
עיקריות. עולם שלם בין שני לוחות. המחירים שבצד המנות מחזירים אותי
למציאות. אני מסתפק בפסטה וגם דני. עכשיו אנחנו ממתינים לאוכל ומביטים זה
אל זה מעבר למחסום השולחני. דני עייף מאוד. יש עיגולים שחורים מתחת
לעיניו. עורו כבר לא מה שהיה. פיו נמשך ימינה כמו פיהם של מוכי שבץ, רק
בפחות חומרה. החיים השיגו גם אותו.

הוא מספר לי על עסקים שהוא עושה ואני מקשיב. זו נשמעת לי שפה זרה.

רק לפני חצי שנה הייתי שם, שלטתי באוצר המלים, עכשיו, לפתע, הזרות הזו.

אני אומר את זה לדני. אין לנו סודות זה מזה. אנחנו כמו זרם תודעה בן שני
אנשים. אני יודע שהוא חרד לשלומי. הוא לא בטוח איך צריך לנהוג. דני גם לא
אוהב אסונות. אולי הם מזכירים לו את השבריריות של הקיום המאוד נורמלי שלו.
אולי הם מספרים לו על מה שיש מתחת לפני השטח, על ים החרקים מאחורי לוחות
השיש באמבטיה, על התולעים בכל סלט עשוי לתפארה בידי השף של המקום.

פעם דני אמר לי שבגלל זה הוא לא הולך לראות סרטים עצובים. אז זה נראה לי
מין בריחה מן החיים. היום אני שואל את עצמי : אז מה ? למה חייבים לחיות את
החיים ? למה לא כמו דני ? כאילו אין דברים רעים ועצובים ?

אני מכיר אותו כבר 16 שנה ואני יודע שהוא בורח מן העצבות בפנים ולא מן
העצבות בחוץ. כמוני, אולי כמו כולנו. אבל יש כאלה הבורחים מן העצבות על
ידי בריחה אל עצבויות ויש כאלה שלהיפך, כמו דני.

עכשיו הוא במבוכה כי אני מביא אליו את העולם, נא ומדמם. ככה זה נראה : כאב
עמוק, בגידה, שלילת חירות, איום מתמיד. ככה זה באמת.  בעולם יש התאמת
צבעים רק בין האדום והשחור. הלבן הוא העדר, הוא מוות, הוא בליעה של הצבעים
כולם. דני גם חבר שלי, אבל הוא לא יודע מה הוא יותר : חבר שלי, או חבר של
דני. אם הוא חבר של דני - ייתכן שלא יוכל להיות חבר שלי. זו הדילמה. הוא
מבטא אותה בהתלבטות אינסופית ומופגנת בין המנות המפתות שבתפריט.

"עכשיו אתה עמוק בדכאון" - הוא מפטיר לבסוף - "אתה פצוע קשה. אתה נכה
רגשית. השרירים שלך לא מפותחים. אז אתה צריך להתאמן. אנחנו - כל החברים
שלך - נעזור לך, נלווה אותך. אתה תבריא ותראה פתאום שהכל יהיה בסדר."

הוא קורא לזה "נקודת המפנה" שלי ואומר את זה באנגלית. אני חושב שהוא בוחר
בשפה זרה לא כדי להרשים (אותי ?!) אני חושב שהוא לא באמת מאמין בזה. ככה
הוא מזיר את האמירה, הופך אותה למשהו חיצוני, בעל מנעד אובייקטיבי,
לא-דני.

המלצרית באה ומגישה לנו את המנות על צלחות ענקיות מחרס. דני מזכיר לה
להביא שתייה והיא אומרת שמייד, היא לא יכולה הכל ביחד. הוא מהנהן בהבנה.

אני אומר לו שאני פוחד כי יש לי הרבה חובות, כי אף אחד לא יעסיק אסיר
לשעבר, כי נעמי עזבה אותי ואולי אני בכלל לא יכול לחיות עם בת-זוג ואני לא
רוצה להשאר בודד.

דני שותק ואוכל בדעת מוסחה את האטריות המגולגלות ברוטב צבעוני. האור חזק
מדי ואני יכול להבחין בכל פרט אצל כל אחד מהסועדים. מעטים מדברים. רובם
אוכלים בשתיקה, משלמים בהינפים נמרצים של זרועות ואחר כך קמים והולכים, גם
כן בשתיקה. שנים הייתי בה, בשתיקה הזו ורק עכשיו אני שם אליה לב. גם דני
שותק.

אני חוזר על דבריי בהתנסחות אחרת. לפעמים הנוסח השונה מאפשר חדירה, כמו
עטיפה חלבונית ובתוכה נגיף. דני אומר לי שהוא בכלל לא מודאג בענין הנשים.
הוא אומר שעוד יהיו לי הרבה נשים עד שאמצא אהבה ושהוא בטוח שזה יקרה.

אני רוצה לומר לו שכל פרידה כזו מסכנת את חיי. אני רוצה לספר איך חשתי
אחרי שהיא עזבה : כמו אד, כמו אין, כמו אינסוף. התפרקתי ליחידות הכי קטנות
של הקיום, תצרף של מיליארד חלקים ועכשיו - להרכיב אותו מחדש. אולי כל
החיים לא מספיקים למשימה כזו. אני חושב שמשהו גורם להן להמלט ממני. זה
משהו בי שהן רואות, מין ריק שמעורר בהן בעתה עד שהן נוטשות אותי בכל מחיר.
פעם קראתי שחורים שחורים קולטים אור ופולטים חלקיקים בצורת אדים, או משהו
כזה. חשבתי לי שזה תיאור מושלם של הנשים שבחיי, מה עוד שכתב את זה מדען
נכה מאוד.

בכל אופן לא אמרתי את כל הדברים האלה לדני. גם ככה הוא היה מפוחד. הוא
מאוים על ידי רגשות חזקים. יודעים איפה הם מתחילים אבל אי אפשר לחזות מה
יהיה בסופם. אולי אלימות ותוקפנות. אולי בכי. בכי זה אלימות כלפי הסביבה,
כך חושב דני. אולי רק אני חושב שהוא חושב כך. הפעם הראשונה שבכיתי היה
אחרי שהיא עזבה ומאז לא יכולתי להפסיק. אלה היו הרעשים של הפאזל המתפורר
שהייתי אני.

 דני אומר : "אנחנו בוחרים לנו ילדות בנות 19-20. אנחנו מגדלים אותן
 ומלמדים אותן כל מה שהן יודעות. אחר כך הן עוזבות אותנו ומישהו אחר נהנה
 מן הפירות, מכל ההשקעה שלנו. הן מתחתנות ומביאות ילדים ואלה לא הילדים
 שלנו. הן מבינות ביין ומדברות בידענות על חו"ל וזה כן היין שלנו וכן
 החו"ל שראו איתנו. זה מרגיז."

דני מספר לי על אהבתו החדשה. זה משהו קשה, לא אפשרי. כל אהבותיו של דני הן
כאלה ואני מקשיב לו בחוסר הנימוס שבפיזור הדעת. הוא עייף וגם אני עייף
כבר. האור הלבנוני של הניאונים כמו תבלול בתוך עינינו. בכל זאת אנחנו
מדברים כי השעה מוקדמת יחסית.

דני אומר לי שברקע ישנו תמיד העצב הזה, מין ייאוש שממלמל ולא מניח. אני
שמעתי את המלמול הזה, אצלי הוא כבר זעקה. אצלי העצב והייאוש משוחחים בלי
הרף, אין לי הפוגה.  אני אומר את זה לדני. הוא מביט בי בעיניים עגומות
ואומר לי שרק נשים הן התרופה. הן היחידות שיש להן לחשי קסם המשקיטים את
זוג המפלצות האלו.

אני נזכר בנעמי והוא נזכר במישהי אחרת בודאי. בתוך ראשי, בתוך ראשו יש
גלריה שלמה של כאבים ונטישות. אין כניסה למבקרים.

טוב, נלך - אני אומר. הוא משלם, אנחנו שמים עלינו את המעילים (קריר בחוץ)
ויורדים אל המכונית שלו (אמריקאית). בדרך מישהו כיבה את כל הפנסים. דני
מנסה מילים שנכשלות לגעת ומשתתק. אני רואה את צלליות הבנינים שבהם אהבתי
פעם ובהם עבדתי פעם. יש כאלה שחולמים בשנתם. הסיוטים שלי הם מציאות.

 אנחנו מגיעים ודני מסתובב אלי חצי סיבוב בכיסא המרופד של הנהג. הוא
 מתבונן בי ואני מתבונן בבית הקטן, שממנו מתחיל הרחוב שלי. זה הרחוב שממנו
 יצאתי למסע הזה. זה הרחוב שאליו אני לא יכול לשוב כי אין למה לשוב ואין
 למי לשוב ואין אני. דני חש מין אחריות סתומה. בסך הכל מה הוא אחראי ומה
 הוא יכול בכלל לעשות ? לא הרבה, בינינו. כשאדם מת הוא מת ורק הוא יכול
 ללדת את עצמו. אדם שבוחר במותו הוא אלוהים. מחוץ לזמן, לטבע, לכאב. אני
 סחרחר ועוצם את עיניי. כך עוברות דקות : הרבה, מעט, אני לא בטוח.

בסוף דני אומר : "שלום" וזה שלום סופי שיש בו קצת מן השאלה. "שלום" - אני
אומר וגם שלומי סופי ויש בו קצת מן השאלה.

"טוב, נתראה" - אנחנו אומרים יחדיו ומחייכים קצת. לצחוק ממש קשה בנסיבות
האלה.

דני מתניע ומתרחק. בעיקול הרחוב הוא מפנה את ראשו אליי ומנפנף. אני מנפנף
לו חזרה, מסרב להפרד. אבל הפיסיקה חזקה משנינו ומעבר לעיקול כבר אי אפשר
לראות אותו.

עכשיו אני עומד לבד , שטוף באור כתום של פנסים. אני לא רחוק מהדירה השכורה
שלי שבה חייתי עם נעמי תשע שנים. אני לא רחוק מהמקום שבו קיימת הגרסה
הקודמת שלי, לפני העדכונים, לפני שניקו אותי משגיאות התכנות. אני יודע
שכשאפתח את הדלת אני עשוי למצוא אותי יושב על הספה וקורא עיתון או מכין לי
כוס תה גדולה בחלב וסוכרזית. אני יודע שאולי אפתח את הדלת ונעמי תביט בי
ואני אביט בה וכלום כמו לא קרה.

אני ממשש את הגלולות שנחו בכיסי כל אותו הערב. הן כבר עושות את שלהן : הן
כבר נטלו קצת חום מתוך גופי והן פושרות עתה. אני סופר אותן בקצות
אצבעותיי, בלי להביט. עשרים, שלושים, יותר.

עכשיו אני הופך את פניי, הולך לגן הציבורי ויושב שם על ספסל. יש שם פסלים
העשויים מכלי נשק ישנים. אני נשען על מרגמה קרה, מוציא גלולה אחת ובולע
אותה.

אני מחכה מעט. קר הלילה. יש בריזה אפלולית על הספסל.

שוב יד בתוך הכיס, אני מוציא גלולה נוספת. ועוד אחת.

אני מפזר אותן על האספלט הקר של הרחבה ומועך אותן בעקביי. ככה אני צובע
בלבן את החושך. כשלא נותרות לי עוד גלולות, אני קם מהספסל ונושם נשימה
עמוקה, שלא נגמרת.

אני הולך הביתה.




חלונות
Halonot (Windows)


לפעמים אני מסיר את המשקפיים שלי. הם מסגרות מתכת אכולות טחב חום-ירוק
שהצטבר משנים של זיעה שמנונית. כיסוי הפלסטיק שלהם התקלף בחלקים ונפל.

כשאני מסיר אותם, העולם כולו לובש איכות של טל וערפל. כל הדמויות מאבדות
קווי מתאר אל תוך מקסם גשום. אני צופה בהן מעבר לעדשה רטובה שאין דרך לנגב
אותה.

אז אני עושה את זה כשאני באוטובוס, מבעד לחלונות בעלי רפפות בד עגומות,
הצוברות אבק ואני עושה את זה כשאני ניצב מול נשים יפות שאני חושק בהן. אני
אומר לעצמי שככה אני יפה יותר, יש לי גבות שחורות ועבותות וכל זה - אבל,
האמת היא שכך אני רואה אותן כמו ציור אימפרסיוניסטי ועצוב קווים. אין בזה
האיום שיש במראה המדויק שלהן כשהן בוחנות אותי בעיון.

בערב, כשהיום נח מזעפו ואני עומד ברגליים יחפות, לא רחוצות עדיין, על
הרצפה הצוננת, אני ניגש אל החלון שליד המקרר שלי ואני נשען עליו. המקרר
מקרין החוצה את החום שגירש מפנימיותו, בנהמה הוא עושה את זה, ברוח יציבה.
היא מלטפת את השיער שמתחת לבית השחי ומביאה אליי את הריחות שלי ואני נטמע
בהם בעיניים עצומות.

כשאני פוקח אותן, אני מביט הישר אל תוך חלון. לא משהו מיוחד, חלון רגיל,
מסגרת ממתכת צבועה בחום, שתי זגוגיות ותפס במרכזן.

אני אוהב להשקיף אל תוך דירות של אחרים. אני אוהב להפוך, שלא בידיעתם,
לחלק מן האינטימיות שלהם. יש משהו כל כך תמים ונוגע ללב בשפה הזו של
הבדידות. שירה של גופות לא מודעים לעצמם ולנוכחותו של הצופה. לפעמים חפץ
קטן, לעתים בגד מושלך - די בהם כדי לומר מה שכרכים שלמים לא יתחילו לבטא.
אני רואה בבתים האלה, במקדשים של הלבד, עציץ קטן ובו זר פרחים מטופח ביד
אוהבת. אני רואה חזייה מושלכת על כרית וחרוטיה מתיזים זהרורים של שמש. יש
בי אז עצב כל כך גדול. אני מרגיש כמו הענקים באגדות שרק גופם יודע להיות
ופיהם אילם והם זועקים בתנועותיהם את האימה של הקיום הענקי והבודד שלהם.

אין לה שעות קבועות ובכל זאת, בדרך מיסתורית, היא מצליחה להיראות תמיד
לעיניי בעירומה. היא נשכבת על מיטה זוגית בלת כיסוי ומרימה ירכיים ושוקיים
מהבנה אל הקיר שאליו נסמכת המיטה. היא מדברת בטלפון בלהט אל בן שיח לא
נראה והיא עושה תנועות ידיים חמוקיות. אני צופה בה גם בגלל זה.

אבל בעיקר אני צופה בה בגלל הסיפור. קשה לי לזכור מתי המצאתי את הסיפור.
למשל, זה יכול היה להיות ליל חורף כשהמזגנים שלי הטיחו בי גלי אוויר חמים.
אם לא אז, אולי בליל קיץ, בין סדינים קמוטי לחות (קמתי וניגשתי אל החלון
והיא היתה שם).

אז מה יכולתי לומר לעצמי ? יש גבול לרמייה. חדירה כזו לחיים של מישהו אחר
- בעקביות, ביסודיות, בודאות - מחייבת עלילה.

אני אומר עליה שהיא בחורה בשנות העשרים המאוחרות שלה. את זה לא קשה לראות
וגם אם אני טועה זו לא יותר מאשר טעות הנעשית כדרך שגרה בבליינד דייטס.
היא תמירה ומלאת גוף. יש לה עור שנהבי חלק ואת זה כבר אמרתי קודם. יש לה
חזה זקור, מתריס. בכלל, האווירה השורה עליה היא אווירה של נגד, של מרד.

אני חושב :  נניח שנפגש (ומחליף את הרגל שעליה אני משעין את כובד משקלי.
כל התנוחה שלי משתנה כתוצאה מזה ובמראת הזגוגית איני אותו אחד שהחל את
הסיפור).  נניח שנפגש, אני חושב, אז מה ? זה מבטיח משהו ? זה מבשר יותר
אינטימיות מהערבים שאנו מבלים יחד מבלי לדעת ? היא תחשוף את השוקיים
המוארכות שלה בצורה הלא מודעת הזו גם כשהיא תהיה מודעת לי ? לא בטוח. אולי
עדיף כך, כפי שאנחנו, השתקפויות כלואות בחלונות זכוכית.

ובכל זאת, אני עומד בדלת שלה, היד שלי נשענת על המשקוף שלה (המרפק) והראש
שלי, מוטה בזווית אלכסונית, השיער נוגע בכף יד מטלטלת.

בעיניים שלה אני מזהה קצת בהלה. בכל זאת, אחרי חצות ואני זר והעמידה שלי,
כאילו אני מכיר את כל הריחות שלה. זה בל ייעשה בין זרים מוחלטים. אז היא
לא יודעת מה לחשוב. כמו בלט כאוב, היא מסיגה כף רגל עדינה (יש שרשרת זהב
דקיקה על הקרסול שלה) ופרקי כף הרגל השנייה מפצים על הסטת המשקל הפתאומית
הזו בהלבנה ניכרת. אני מתבונן בהם מהופנט, מכושף מהיופי של היעלמות הדם
מתחת לציפורני בהונותיה.

אחר כך אני מביט בשפתיים שלה כשאני אומר (ובינתיים איני יודע עליה יותר
ממה שאני רואה), כשאני אומר : "שלום, אני השכן ממול ואני צופה בך ללא
הפסקה מזה חודשים."

למשל. מה היא יכולה לומר או לעשות ? משטרה לא באה בחשבון, משטרה זה משהו
תיאורטי. מה היא תגיד ? על מה היא תתלונן ? אדרבא, אם אני מטריד אותה, אני
אלך.

היא לא אומרת כלום. סימן שגם אני לא אמרתי. הגיע הזמן לכעכע ובקול הכי
גברי האפשרי תחת הנסיבות האלה : "ערב טוב, אני מצטער על השעה המאוחרת ..."

שגרתי.

אני כל כך אוהב את התנועות שלה. אפשר להתאהב בדרך התנועה. ישנן חיות קטנות
שרובצות מתחת לעורה. יש לה דרך אופיינית להטיל את כל גופה קדימה כשהיא
מתלהבת (אולי כועסת ? קשה לומר מן הזווית הזו). כל השיער הארוך שלה שמגיע
לה עד המותניים, מתנופף, מין מטר שחור, שבתוכו היא מחוללת. הגמישות הזו
משכה אותי אליה עוד בלילה הראשון. יש לה תנועות קטנות. כשהיא מרוכזת.
כשהיא מהורהרת. כשהיא בוכה.

שוב בפתח הדירה. מעבר למשקוף אפל, על הרשתית, יש צללית שלה, מחוטבת,
עגולה. אם אעצום את העין המתאימה ...

"אני מכיר אותך" - אני אומר לעיניים העצומות. יש דופק זעיר שפועם בצוואר
שלה מהר. יש רטט בעפעפיים העבים שלה. ריסים, דברים שקשה לראות מחלונות.
דברים שכדי לראות אותם צריך להתקרב והקול הזה, מפתיע בעומקו, כמעט כמו גבר
אבל לא.

אחרי הקול הזה אני נוהה. מה יכולה לחדש לי הספה הזו ? היא פחות חומה, יותר
דהה,  מרוטה בקצוות ?

אני רואה את ההטבעה שלה בכרים של הספה והדחף הראשון שלי הוא לרוץ ולהריח
את אברי המין שלה שמונחים שם בקביעות. מי שנלכד רק במראה לובש ממשות דרך
הריח. אני מתגבר, כמובן, אנחנו מאומנים להתגבר. במקום זה אני מציג את עצמי
והיא מחייכת כי אני עושה את זה בחן. לוחץ יד רכה ושברירית. אנחנו
מתיישבים, יש רק ספה ושנינו זה מול זה, כמו מוכנים לראיון טלוויזיוני
אינטימי במיוחד.

אני חוזר להכין לי תה. יש לי קומקום חשמלי ומדיד שמראה כמה מלאים בו המים.
עשיית התה מאפשרת לי להזכר. ההזכרות עצובה כמעט כמו התצפית. לפעמים החיים
המשותפים הם לא יותר מאשר מבט דרך חלון בדמותו של השני, השתקפויות מעוותות
של הזכוכית שלך בזו שלה, דמויות שנכפלות רצוא ושוב, העתקים הולכים
ומתערפלים של מה שהיה פעם בינינו באמת. מה היה באמת בינינו ?

אני לא במצב טוב, אני לא במצב מתאים לחשוב עכשיו. מה היה בינינו מחייב
חשיבה וכוח הרצון ולהלחם בכאב המעוות הזה שהוא ההזכרות בה. מה רע להביט
בחלון במקום זה ? מה לא שפיר בלחיות את חייו של מישהו אחר ? לפחות, אלה לא
חייך. ודאי שכאביו הופכים ברבות הזמן לכאביי. הרגל תמיד יוצר כאב.

אני רגיל לראות אותה בערב. אני משחזר את כל הטקסים הזעירים שהיא נשענת
עליהם לצורך שפיותה. הדרך שבה היא מסדרת את המיטה שלה אחרי שנת לילה, איך
שהיא מניחה את הכלים המלוכלכים בכיור, איך שהיא מסדרת את החולצה שלה,
שתמיד היא קטנה ממידותיה והתלתל הסורר בשערה.

בתנועות האלה, הבלתי חשובות, טמונה ההבטחה לקשר אמיתי. כשאני זוכר אהובה
שאיננה, מה אני זוכר ? אני זוכר דווקא את התנועות האלו שמרכיבות - הן ורק
הן - את מי שהיא היתה. תואר שני יש היום כבר כמעט לכל אחד ובערך באותם
נושאים. הדרך שבה היא מקמטת את אפה הסולד והמנומש כשמשהו אינו מוצא חן
בעיניה - זו המהות שלה ורק שלה.

על הספה הזו  אנחנו נמצאים בפעם הראשונה. בשר נוגע בבשר וחום מוחלף. מגע
שיער סומר. ללא מילים אנחנו. אומרים ללא מילים, מבט של עין נחפזת כאילו
בטעות. אני אומד אותה והיא אותי.

האצבעות שלה לובשות חיים משלהן, זו בתוך זו, שלובות ומתכווצות ומתפרשות אל
רעותן. אנחנו מחליפים תנוחה, לשנייה קרובים יותר, לשנייה מתרחקים מאוד.

אני שואל אותה מה שלומה, היא מהמהמת משהו בתגובה, אני מסתפק בכך ושוב
שתיקה. אני חייב לשבור אותה, את השתיקה הזו - ולא תוחמץ ההזדמנות. אני
אמור להיות כן איתה. אני אמור לשתף אותה במה שעשוי להפוך להיות שלנו ברבות
הזמן.

לכן אני מספר לה שאני גר ממול ושאני צופה בה מבעד לחלון, כל ערב, באותן
שעות, נשען על המקרר שלי, החם.

היא לא נראית מופתעת כלל. היא רק שואלת אם אני עצוב ובודד עד כדי כך ואני
אומר שכן ואני חושב ביני לבין עצמי שלא ידעתי עד כמה עד ששאלה את השאלה
הזו ואני מופתע.

"כן" - אני אומר לה - "אני עצוב מאוד".

היא מהנהנת. היא מטילה מחיצה של שערות על הפנים שלה ומתחבאת מאחוריהן
לתכנן, כנראה, את המהלכים הבאים. אני כמה להחליק על השפעה הזו שנוצצת ככה
באור המלאכותי והלבן. יש לחשוף מתחת לה את הצוואר שלה הפועם.

פתאום היא מספרת לי סיפור שלא קשור בכלל. אני מקשיב עד שאני מבין שהיא
מספרת לי על יחסינו. יש בו פרטים רבים, בסיפור הזה שלה, יותר מאשר בסיפור
שלי, הרבה יותר. ככלות הכל, היה לה זמן רב לחשוב עליו בעודי עסוק בתצפיות.
הוא מעובד לפרטים הכי דקים ומעודנים.

עכשיו ברור שאין מה להמשיך. הלילה כבר מזמן זקן והשעונים כולם מראים אותה
שעה כאילו קשרו נגדנו קשר.  אני קם באנחה ואני לוחץ לה את היד וכל הזמן
אני רוצה לחבק אותה ולהרגיש את החזה שלה נמחץ ואת החמימות המחלחלת בינינו
כמו ערובה לאהבה , מה שאין היום וכנראה שלא יהיה אף פעם. לא בינינו,
לפחות.

אני נסוג אל הפינה שלי, איזור חשוך בין המקרר לקיר. היא מתקרבת לחלון,
נשענת על מעקה בגובה המותניים ומכופפת החוצה את פלג גופה העליון. כמעט
ניתן לשמוע אותה נושמת את האוויר הקר של הלילה הזה. עיניה סורקות את
החשיכה. כמו מלכודת שהיא יודעת שנמצאת שם ושהיא נמצאת בה כבר. אולי היא
שמה לב לנוכחותי ? אולי אני משתקף בחלונה ? הייתכן שכל הרגליים הארוכות
האלה אינם אלא ...

עכשיו היא מביטה הישר אל הדירה שלי. היא בוחנת את החלון החשוך הממסגר את
הריהוט המוזיאוני והקר. אני לא משתקף בו. זה סמלי. אני לא קיים בתוך הדירה
שלי.

גם לא כהשתקפות.

זה סיפור על אהבה, הסיפור שהיא סיימה לספר לי. בפתח, אני נושק לה על
לחייה, אני לא מעז שנית, אני לא מעז יותר. אני יורד במדרגות והיא עומדת על
המישורת ומביטה אחריי, משלחת אותי בברכת פרידה, כמו שהיו משלחים פעם
לוחמים. יוליסס מפליג במדרגות. מבט אחרון בה מגלה צל בין משקופים שגם הם
מוצללים, על רקע פתח מואר שמוביל לבית שאני נכנס אליו ערב ערב מן הצללים
ואליהם.

כשאני אחזור אל הדירה שלי, אני לא אדליק את האור. היא בטח תתקרב אל החלון,
תשען על מעקה בגובה המותניים (שלה) ותכופף החוצה את פלג גופה העליון. היא
תאמץ את עיניה, אבל לא תראה דבר. אני אדאג לכך.

רק אם היא מאוד תרצה וגם תדע לאן, היא תפנה את המבט השחור שלה אל החלון
שלי ותקלוט - בזווית העין, בחלקיק שנייה - מין צל, מין השתקפות. זה אני
ואני נסוג אחורה, עמוק אל תוך הבית הזה שפעם היה של שנינו - ונעלם.




המצב העכשווי של היקום
Hamatsav (The State of Things)


כמו תמיד, שחור, ריק משתרע, עצלות של נצנוצים.  בוול סטריט ג'ורנל, עיתון
של עסקים,  בלי תצלומים, בלי צבע, אני קורא על ישראל. מישהו אומר שבחנות
שלו - שבדרך כלל שקטה בפברואר - יש לחץ של קונים והוא מרוקן ארגזים של
חומרי איטום, כל ארבע שניות ארגז, כל ארבע שניות, כל ארבע. מדענים
מתווכחים אם בחלל יש חוטים, חוטי על, או מין קרומים שמתקפלים ונסגרים על
עצמם (הקצוות שלהם נדבקים והם יוצרים צינוריות). אפשר לדמות (אני מדמה) את
הקרומים האלה מגוננים בקיפולים העדינים, המיקרוסקופיים, שלהם על ממדים
מכווצים. טריליוני טריליונים של חדרים אטומים בכל סנטימטר מעוקב משהו.
המדענים אומרים שאין הבדל מהותי בין היקום כולו לקרום כזה (מן הבחינה
המתמטית). אני רואה את התהייה במאמרים שלהם, את הרתיעה מהתעוזה, את הודאות
של המלחמה החזקה.

אני נזכר בחדר האפל, האטום, שלנו, שלי ושלך, בפעם האחרונה. מרחוק אני
נזכר, בבית מלון מלא כוכבים בלונדון, עיר לא אטומה. אני שוכב על הגב,
עירום, רגל על רגל, נתמך בכרית. העיתון מוחזק בידיי בהיסח הדעת הנובע ממך,
מהמחשבות עלייך, מהכאב של המחשבות עלייך ומהאטימות של הכאב הזה.

ארבעה ממדים - זה כל מה שאנחנו מסוגלים להבחין אבל, באמת, יש אחד-עשר והם
מתרבים (היו רק עשרה לפני שבע שנים, ב1991-, בפברואר). שבעה מהם קטנים
מאוד, ממברנות נעטפות סביבם, כורכות את עצמן בלולאות מחניקות, עד שהמימד
נקבר ורק הלולאות נשארות, חוטים, חלקיקים, כוחות. נסחפים בריק, חללים
מתנגשים ויוצרים חלקיקים חדשים. יש אנרגיות עצומות במפגשים האלו ובזכרונות
של המפגשים האלו, על לוחות צילום רגישים. האנרגיות תלויות במרחקים שבין
החלקיקים, בגודל העיגול שנסגר על עצמו. אנשים אחראים ובוגרים (כסופי שיער,
אני משוכנע) קונים סרטי הדבקה, יריעות פלסטיק, פנסים להאיר את הדרך. אלא
שהיקום מסיט אותם מהדרך הנכונה הזו, ממלחמת הקיום. הוא גורם להם לבנות
אותו אטום, חסין להתקפה, להסתגר בו ולספור נצנוצים בעיניים משוגעות
מגלקסיות. יש בהם חורי תולעים : נכנסים בהם במרחב-זמן אחד (עירק, את שאינך
עוד איתי, עם מי את אוטמת חדר עכשיו) ויוצאים בהם במרחב-זמן אחר (ויכוחים
רציניים על כוח הכבידה : מתי הוא מתחזק, מושך בעוצמה השמורה רק לכוחות
אחרים).

לעצם הענין : אני מנסה לזכור את הרכות הלבנה שלך. העיניים שלך באות בי, רק
הן, מתרחבות מאחורי העדשות של מסיכת הגז. את מצמידה יד אל פתח המסנן
ונושמת ונושפת פנימה והחוצה. המסיכה רוטטת. ביקום כל רטט הוא חלקיק,
אנרגיה של חלקיק. על החלונות של הבית שהיה שלנו, עוד ניכרים נתיבי הדבק,
שבהם זחלו סרטי האטימה (לא הצלחנו לגרד אותם אפילו בסכין מיוחדת, חדה
מאוד). אני משקיף מהחלונות האלה, אלפי קילומטרים משם, ברגע זה. המדענים
אומרים שחלקיק יכול להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת, קרום מקופל על
עצמו, נטול ממדים, מסתיר מימד פוצע בלב היריעה. אני התגרשתי ממך ומעצמי,
מהיקום האטום והמוגן שלנו, גליתי אל מרחבים ריקים, שאנרגיה נוצרת בהם
מעצמה. חדשות מישראל עושות לי רע, חדשות ממך עושות לי רע חדש-ישן : על מה
לא יכולת להתגבר ? למה שבקתיני ?

מותר לכעוס עלייך, ממרחק, בשיקול דעת אנליטי, הבעד והנגד ערוכים בטורים
סדורים, כמו גדוד. האשמת אותי שאני אטום, מוגן בחדרים שלי, משקיף ממסיכות,
עדשות עיניים עכורות, מסנן הכל. (קמבודי נמוך וגרמי נוקש בדלת ושואל
באנגלית מסורסת מתי אני יוצא ממנו).

הגלקסיות נסחפות זו מזו מכוחו של מפץ גדול. הן מאבדות צורה ומקבלות צורה.
אני מאבד שפה ומקבל אותך. בקרוב לא אדע עברית וכשתדברו על החוויות שלכם,
אשתוק בצד. צופה, בפיסיקה הקלאסית, נפרד מהמערכת שבה הוא צופה, מהתצפית,
מהשפה שבה הוא מתאר את התצפית. לא כך בזמן האחרון -  הפיסיקאים מכריחים
אותנו להחליט. הם מציעים לנו שותפות מלאה, לא ריחוק מחושב. הביולוגיה
והכימיה כופות עלינו להיעתר.

אולי את נשואה עם ילדים, אולי רק עם חבר, אולי פחות מזה (זיון ?). עם מי
את הולכת לחנויות המלאות בפברואר, איך את מובילה הכל הביתה ואיזה חדר את
אוטמת ומפני מי. ביקום יש רעש רקע תמידי, חלש (גם הוא שריד מהמפץ
הראשוני). אנחנו מגבירים אותו ומאזינים לאירוע שהתחיל אותנו. קשה להיות
בטוחים : היקום מתרחב, היקום מתכווץ, היקום פועם בגלים כבדים. איברים של
משוואות מרחפים על פני הגלים האלה. שפה מסתורית, קשה לפענוח. היקום מלא
בהרבה ממה שהוא נראה. הוא מסתווה בריק אבל, עמוק בפנים, חומר שחור מכווץ
אותו, מקשה על הפעימה. עוד 100 מיליארד שנים ודי, גם הוא ימות.

אני מתרווח במושב האחורי של מונית בריטית כהה ואומר לנהג : "קח אותי
ליוגוסלביה". הוא לא מחייך או ממצמץ. הוא שולף לוח פלסטי קטן מכיס החליפה
שלו ואחרי עיון קצר, הוא אומר (יותר לעצמו מאשר לי) : "טרמינל שתיים".




חרש מילים
Harash Milim (The Wordsmith)


תמיד, בסיום ההקראה, תבוא מישהי, קטנה, שיער קלוש ותאמר :

"אתה אמן אמיתי. אני מעריצה את הכתיבה שלך."

אני אענה : "אני אומן, חרש מילים, זה הכל. זה מאוד מחמיא לי שאת חושבת
אחרת, אבל, לצערי, הצלחתי להטעות גם אותך."

אני טרוד בלהכות מבגדיי את הגיר הממאן להפרד, בלאגד בחבילה מסודרת את ראשי
הפרקים (אותיות גדולות, סימונים בצבע). אני לא רואה את ההבעה הפגועה
שמחלחלת לעיניה, כמו גל סגול, את פרקי האצבעות המלבינים סביב לתיק צד מבד
גס, את העברת משקל גופה מכף רגל אחת לשנייה. היא אינה משפילה מבט גם
כשעיניי פוגשות בעיניה מבעד למשקפיים של שנינו.

"אני חושבת שאתה מתאכזר לעצמך".

זה עורר בי זעם גדול, הפטרונות הזו. שעתיים של סיפורים קצרים, לחיצת ידיים
של זיעה לחה, שניים וחצי משפטים וכבר אבחנה יומרנית.

"ייתכן" – אמרתי בקול היבש והקצר השמור אצלי לקטימת שיחות משעממות. אני
רומח תינוקות מילוליים כאלה. היא לא נרתעה. פלבלה בעיניים שהמשקפיים
הגדילו למידות קומיות. בינתיים, תחבתי את כל החומר (הספר, הדפים, עט
כחולה) לשקית ניילון מרוטה. רציתי ללכת, עמדתי ללכת, עשיתי את צעדיי
הראשונים.

"אל תלך" – אמרה – "אתה לא חושב שזה נושא חשוב ?" – היטתה את ראשה באלכסון
קל ואניצי שיער נימרו את רקתה המוטה.

"לא" – אמרתי, אבל משכתי כסא לאחור והתיישבתי וביד הלא אוחזת בכסא הצבעתי,
במחווה מלכותית, לעבר כיסא בשורות הקהל, נמוך מאוד מהקתדרה – "אני לא חושב
כך. כתיבה זו האומנות של לצרף מילים כך שישחזרו בקורא רגשות. זו טכניקה."

"אבל אתה לא יכול להיות סופר אם אין לך רגשות" – התעקשה. היא לא התיישבה.
זה הטריד אותי. כאילו הפגנתי להיטות יתר להכנס לשיחה שכל הזמן הכרזתי שאין
לי בה עניין.

ולא היה לי בה עניין : נמוכה, כבר לא צעירה, שיער קשי, משוך לאחור
באכזריות שחשפה קטעי קרקפת מלבינים, איברים עדינים, כפות רגליים יפות,
ענייה.

"טעות" – פוזת האינטלקטואל, חסרה לי רק מקטרת – "סופר אינו יכול לכתוב אם
אין בקורא רגשות. סופר אנושי – ויהיה רגיש, מרגיש ורגשני ככל שיהיחה –
ייחשב לסופר גרוע בעיני חייזרים. המפתח הוא לגמרי ביד הקורא."

"נלך, נשתה משהו" – גם שאלה, גם הצהרה, קורטוב פינוק.

"אני מצטער, עליי לכתוב"  - היה לי ברור שזה מה שתרצה בסוף, כל הדיונים
הפילוסופיים האלו, מונעים בפרומונים, איברי מין מדברים. כעסתי שהוליכה
אותי שולל, שהולכתי אותה שולל, שהולכתי שולל. הייתי קצר וענייני ואכזרי
ונטול מין, מחשב שמחבר מילים :

"לכי הביתה".

היא הגיבה כמו למהלומה פיסית, מתנודדת מעט וייצבה את עצמה.

"תראי" – התפרצתי פתאום – "משפט כמו : נשמות מיוסרות הן מיתרים בכינורו של
העולם …"

"מה איתו ? יש כאלה שיחשבו שהוא יפה"

"הוא לא" – מחיתי, טונים גבוהים, צווחניים – "הוא זבל."

"אתה סותר את עצמך" – חשבתי שהבליעה חיוך – "חשבתי שהקורא שופט."

"בכל אופן" – רטנתי – "ההשראה היא המצאה רומנטית. אין דבר כזה. סופרים
ומלחינים וציירים ופסלים, הכי גדולים, רוב יצירות האומנות נעשו בהזמנה,
לפי לוח זמנים, לפי מפרט. אומנים הבינו פעם את חשיבות הטכניקה."

סדרן שחום, צנום ומשופם כיבה את מחצית האורות. היא סובבה אליי את הגב
והידסה אל פתח האולם. תיק הצד שלה היכה בירכיה. הלכתי אחריה, חוצה את ים
הכסאות, עד שיצאנו אל החושך. היא פנתה שמאלה ואני אחריה, ימינה ועדיין
אחריה והתיישבה לצד שולחן מעץ, הזמינה בירה, גם אני.

"אז איך אתה כותב ?" – אמרה מתוך שפתי קצף לבנות.

"אני יודע שיש מילים, שיש נושאים, שיש צירופים שעובדים על הקורא ואני
משתמש בהם. הורים, ילדות, כלא, אלימות, אהבה, בגידה. אחר כך יש מילים שהן
כמו הד במערות של כולנו : אבא, אמא, דם, שמיים."

"הטבלה המחזורית של ואקנין" – היא עוזרת לי – "לכל מילה יש משקל רגשי
סגולי, מספר המסה, אלקטרונים ופרוטונים של היפעלות."

"לא חשבתי על זה ככה" – אמרתי.

"אבל זה ככה, אני מעשנת" "גם אני" תימרנו עשן.

"אז אתה אלכימאי. יודע את המספרים, מודד כמויות במעבדות תת קרקעיות,
בטירות הרריות. ספרים עבי כרס, מצהיבים, כתובים בצופן סמלים שרק אתה
וחבריך למקצוע יודעים לקרוא. אתם מוזגים מילים מהבילות למבחנות, צורפים
משפטים באש, מרקעים ביטויים שחוקים."

"אנחנו מחפשים את אבן החוכמה, זו שהופכת את היסודות כולם לזהב טהור" – אני
מצטרף לעולם שעוררה בהבל פה.

"איך אתה יודע מה המשקל של היסוד אמא, של המילה הזו בת שתי ההברות, של
האישה הזו מן החלומות של כולנו ?" – היא תוקפנית פתאום, העיניים שלה
התנוצצו מאחורי המשקפיים, או שזו השתקפות.

"זה אמפירי" – מילים גדולות – "אני רואה איך זה משפיע וזה קובע את המינון
בסיפורים שלי. אמא, למשל, משפיע חזק מאוד."

"אתה ממש חקרת ?" – היא לעגה לי, נשענה לאחור ותחבה שתי אצבעות בצווארון
חולצתה, לאוורר את עצמה – "בחרת מדגם מייצג, העברת שאלונים, ניתחת מתאמים
…"

"לא עשיתי את זה !" – התגוננתי, שנאתי להיות מותקף – "אבל הקראתי את
סיפוריי לאחרים וקראתי ספרים של אחרים ושאלתי והאזנתי למה שאנשים מדברים
והם כל הזמן מדברים על אותם דברים, מבלי לדעת את זה."

היא התנדנדה על שתי רגליו האחוריות של הכיסא, תומכת את גופה בשתי כפות
ידיים על שפת השולחן.

"עוד בירה ?" – "עוד סיגריה ?" צחקנו והזמנו עוד.

"אני חושבת שיש מתמטיקה ויש מוסיקה, שיש ספר נוסחאות וטבלה מחזורית
וחוקיות – אבל כל אלה הם של הסופר" – חרצה. יש לה פה דובדבני, עכשיו שמתי
לב. העיניים שלה המשיכו להתנוצץ, אבל לא היה בהן רוע.

"כלומר, לכל סופר יש אלכימיה שלו, נבדלת לגמרי מכל האלכימיות האחרות ? אז
איך תתכן תקשורת בין סופר וקורא ? אם אין להם משהו משותף, איך מצליח הסופר
לעורר בקורא בכי וזעם ותיעוב ? תודי שעוררתי בך את כל אלה …"

"בעיקר רחמים" – בקול לא פסקני. המשקפיים שלה התערפלו מעט והיא מיהרה
להסיר ולנגב אותם.

"בעיקר רחמים" – הדהדתי אחריה – "לא תיעבת אותי ?" – כמעט התחננתי והיא
גיחכה : "אתה רוצה שיתעבו אותך, שאיני אתעב אותך ?"

טבלתי שפתיים בקרירות של הבירה והבטתי לתוכה, שלולית אנכית צהובה.

"אתה רוצה להיות מתועב ?" – חזרה ושאלה ולקול שלה הסתננה דחיפות מסוימת.

"תרצו גם לאכול ?" – המלצר הביט בנו בזלזול מוסווה, היד שלו מושטת קדימה,
אוחזת חשבון.

"לא" – אמרתי ושילמתי.

"בוא אליי הביתה" – הציעה. "אני לא יודע אפילו איך קוראים לך", חייכה.

היה לה חדר בדירה עם עוד שני שותפים. שלט פימו קטן נשא את שמה על הדלת
והיא נאבקה בצרור מפתחות גדול עד שגילתה שהדלת פתוחה. השותף התלהב לקראתה
והראה לה כיצד הוא מעוות תצלום שלה במחשב. אחר כך עיוות אותי ואחר כך את
שנינו, זולגים זה לקראת זה.

הכינה קפה והגיפה את הדלת. התיישבנו על מזרון עטוף במצעים מבולגנים. נורה
עירומה הטילה בנו צללים. בפינה עמדה ארונית גדושת ספרות יפה ומנגד לה ארון
בגדים ענק בעל ארבע דלתות. את הספלים הנחנו על הארץ.

"אפשר לצאת למרפסת" – הציעה וברק פלח את הרקיע וגשם טורדני של קיץ הלך
והתגבר.

"אני אוהבת לראות, לנשום את הגשם" – תיקנה את עצמה באמצע המשפט. לגמתי
בזהירות מהקפה : אולי הוא מר, אולי הוא חם, או גרגירי.

שתקנו, אבל לא שתיקה בלתי נוחה. פעם קמה והביאה אלבום תמונות ודפדפנו בו.
אחר כך ישבנו במרפסת ובהינו במים ובשמיים ובאורות המפלחים ובמאחרים לחזור
ובמשכימים לקום. מכוניות עירוניות קטנות חפזו ברחוב שמתחתנו.

אחר כך עשינו אהבה.




הרומן שלי עם ישו
Haroman Sheli im Yeshu (My Affair with Jesus)


בקיטון שלי יצאתי לאט מדעתי. צינורות קשקשו במטבחון, פלטו בגרגור מים
חומים במקלחת, רק באסלה היתה שקיפות נסבלת. מיטת עץ מכוערת, סתורת שמיכות
צמר, מילאה את חלל החדרון. כדור של מצעים מנומרים כתמי רוק זקנים.

מהחלון שלי ראיתי עוד חלון. זו היתה דירת החברה בג'נבה. בדידות ושקט
התגבשו בה לנוכחות פיסית מאיימת. בבקרים של סופי השבוע יצאתי לצעדות
ארוכות : לאורך האגם עד לגבעות, עד לבתי העשירים, חזרה דרך המעגנים
וברחובות הרובע העני שמאחורי מלון ה-"נוגה הילטון". כששבתי מהן, היתה
הדירה קטנה עוד יותר, שולחן העץ הסטנדרדי, הכסאות, הבגדים שלי שמוטלים
עליהם, הטלפון המחובר למונה, הטלוויזיה בצרפתית ובגרמנית, שלא הבנתי.

פעם בשבוע, בימי שני בבוקר, באה אישה לנקות. רגליה היו נתונות בגרבונים
שקופים והיא הדיפה ריח של זיעה מעורבת בחומרי חיטוי חזקים. השיער שלה היה
אסוף בגומי גס, היא לא ענדה תכשיטים, זגוגיות משקפיה היו בגון החלב.
לפעמים באה עם בעלה שסחב אחריה דלי ובו כלי ניקוי. לרוב הגיעה לבדה ובקושי
בירכה אותי לשלום. כשהגיעה כבר הייתי חנוט בחליפה ומעונב והנעליים תמיד
הבהיקו מצחצוח. היא גם כיבסה וגיהצה לי.

לא רציתי למות.

הלכתי לבניין האו"ם, שבו פגשתי פקיד בכיר, לבוש בבגדים אזרחיים. מהמשרד
הפינתי הלא גדול שלו, אפשר היה להשקיף על צומת שבה התנהלו עבודות
ציבוריות. אבל הגב שלו היה מופנה אל החלון. הוא שמע דברים שעליהם עשיתי
חזרות בחדר והפנה אותי אל מנזר בקצה השני של העיר (נתן לי שם).

חזרתי ברגל בדרך ארוכה ומדי פעם התעכבתי להביט באגם ובפרחים ובזרים שמילאו
את העיר. זו היתה שעת ערב ולמרות זאת העיר נראתה לי מסבירת פנים ומרווחת.
הכל היה סגור, למעט כמה מסעדות ואני הלכתי לארוחת ערב עם סוחר בנפט
מלונדון. כל הארוחה אמר לי : "אתה נשמע כמו מי  שחייו מאחוריו וזה לא
נכון, אתה צעיר." אני אכלתי מה שתמיד אכלתי בג'נבה, קוקטייל חסילונים
ברוטב אלף האיים. "חיי באמת מאחוריי" – אמרתי לו בין נגיסות – "אבל זה לא
בהכרח דבר רע". הוא שתק וגישש במזלג בין שרידי הארוחה שלו. הוא ידע שהוא
מבוגר מכדי להטיף לי.

למחרת הלכתי אל המנזר וצעיר באימונית בא אל השער והתבונן בי בפתיעה. כששמע
מי שלח אותי, התרכך וישבנו במסדרון. הוא סיפר לי על המסדר : הם לומדים
שנים, אחר כך מקדישים שנים מחייהם לארצות רחוקות ועניות, יש מחוייבות,
נודרים נדרים. אמרתי לו שממילא אין לי חיי מין והוא נראה – אולי השים עצמו
– כמאמין לי.

ג'ין התקשר אליי. הגיעו ספרים חדשים לחנות שלו. שמה ביליתי את סופי השבוע
בקריאה, בצחוקים, בלאכול סלטים מהמסעדה הסמוכה. אנשים באו והלכו ובערב מנה
ג'ין את ההכנסות, רשם אותן בספר הקופה ונעל את החנות. לפעמים הלכנו לאחר
מכן לבית קפה. לרוב הלכתי לדירה שלי וחיכיתי ליום שני.

ג'ין הציע לי קפה ואמר : "תשאר הערב."

כשהלך הקונה האחרון, הוא נעל את החנות, כרגיל, אבל משם הלכנו להשתכר. זה
היה היום האחרון. ג'ין הפסיד בחנות הרבה כסף שלו ושל אחרים. הוא טיפס
לדירה שלי שיכור ובכה כל הלילה עד שנרדמתי. בבוקר כבר לא היה שם.

ככה התמעטו האפשרויות. מזג האוויר התקדר. שום מבט לא הצליח לפלח את מפלי
המים על זגוגית החלון. ישבתי בין טלאים של אור וצל, לבוש במעיל העבה שלי
כדי להתחמם. או ששכבתי במיטה בלבוש מלא מתחת לשמיכות.

מהארץ באו אנשים. הם גרו אצלי ואכלו ופגשו אנשים אחרים ואחר כך חזרו.
כשנסעתי לחופשה לארץ, עיתונאי אחד סירב לראיין אותי : "הוא כבר לא סיפור,
סוס מת" – אמר. בסיוטים שלי נרקבו והתנפחו גוויות חיוורות של סוסים ודם
שחור פרץ מהן, כמו דיו.

בחורף שוב הלכתי אל המנזר.

"אתה חייב לראות את האור, לראות את ישו" – אמר הנזיר הצעיר, אבל אני הייתי
מוכן עם תשובה ואמרתי לו שיש הרבה דרכים להגיע אל המושיע. זה מצא חן
בעיניו והוא גלגל את המילים על לשונו. הוא הבטיח לסדר לי פגישה בציריך.

זה היה לפני הרבה שנים. אני זוכר משהו שייתכן שהיה חלום, קטע מסרט, סיפור
מוצלח. אני זוכר שאני יורד מרכבת, מבוסס בשלג, בשביל לא מפולס ומגיע
לפנימייה של ילדים. מנהלת המקום מראה לי את החדרים בגאווה. באמת, יש בהם
אור וילדים בפיג'מות פרחוניות וצעצועי עץ גדולים בצבעים מבהיקים על מדפים
מעל לכל מיטה.

אני לא יכול לזכור אם לא הייתי שם. רק שבבוקר הגעתי לציריך וטיפסתי על
גבעה ליד תחנת הרכבת אל בנין משרדים. צלצלתי ופתחו לי את הדלת והמתנתי
במבואה עד שהובילו אותי למשרדיו של ראש המסדר.

הפנים שלו שפעו נדיבות, ללא פתיות. השולחן שלו היה נקי ומאורגן, מאחורי
גבו ספרים. חלון מוארך הטיל אור. ידעתי שאני במבחן, אבל לא את החוקים. הוא
שאל למה אני רוצה להצטרף אל המסדר. הוא לקח אותי למטה אל חדרי המצטרפים
החדשים. הוא הראה לי את דרגשי העץ, את ארוניות המתכת, את בגדי הצמר הגסים.
הוא סיפר לי על סיגופים ועל תפילות ליליות ממושכות. הוא הכיר לי כמה מפרחי
הנזירים. הם נראו חסונים ומאושרים והוא חייך כשאמרתי לו את זה. היינו
בקומת המרתף ומעלינו הדהדה המולה משרדית.

"יש לנו אורחים" – הסביר ופתאום, כאילו רק עלה בדעתו – "אכלת כבר ?"

במסדרון ארוך, מוקפים בצנרת חמה, הלכנו לעבר זוג דלתות עץ כבדות. הוא הדף
אותן מלפניו במאמץ והצטודד.

כשנכנס אחריי, קמו עשרות אנשי כנסייה בגלימות סגולות ואדומות ובכיפות
אדומות וסגולות ממקומם. הם המתינו עד שהוא אמר : "יש לנו אורח יהודי,
מישראל" – הוא שתק מעט, כחוכך בדעתו : "אנחנו נאכל לאחר שהוא יברך על
המזון. בעברית."

רחש עבר באולם. הוא שם כף יד פרושה על שכמותיי והדף אותי מעט. כולם שילבו
כפות ידיים והשעינו עליהם מצח, ים ססגוני של כיפות.

לאט לאט, גם כי לא זכרתי וגם בגלל המעמד, השמעתי את המילים. הן היו זרות
באולם האבן הזה, בין שולחנות העץ המאסיביים, ניתזות מקערות החימר,
מהמזלגות הגסים, ממפות הכותנה. ישו גדול בצבעי חום, טפטף דם מהצלב אל כוך
ובו בערו נרות.

כשסיימתי לברך, הוליך אותי ראש המסדר והושיב אותי בקצה שולחן ושם לפניי
קערית ובה מרק דלוח. נתן בידי כף עץ והלך לשבת במקום אחר. אכלתי בראש
מורכן, שותק כמו כולם, ענו כמו כולם.

כשהסתיימה הארוחה, הצטרפתי אל ראש המסדר ואל עוד כמה אורחים והלכנו בחזרה
למשרדיו. הוא הסביר להם בגאווה שאני רוצה להתנזר. הם לא נראו מרוצים. אחד
מהם שאל איך נגלה לי ישו. עניתי שישו לא נגלה לי. אב המסדר חייך בשביעות
רצון. "הוא לא משקר" – אמר – "גם כשזה משתלם לשקר, הוא לא משקר. הוא
תמים." "ייתכן שהוא לא משקר כי זה מה שמשתלם." – אמר אחד מהם בכובד ראש.

מחלונות הרכבת שבחזרה נשקף רצף של אורות. חלפתי על גשרים ועמודי חשמל
ובכבישים נטושים, מוארים בלבן. הרכבת נכנסה לתחנה המקורה של ג'נבה ואני
צאתי ממנה אל הדרכים היורדות ואל הדרכים המטפסות ואל הדרכים הישרות
שהובילו אל הדירה שלי. הלכתי בין הצללים שהטילו פנסי הרחוב, נשטף בזוהר
הצהוב שלהם, מביט אל החלונות המוגפים, המוולנים, בחלונות הראווה המסודרים.
מדי פעם בעטתי בחלוקי חצץ.

בפתח הבנין שלי, החלטתי לא לעלות. לא יכולתי להתעמת עם חדר המדרגות,
להתמודד עם השטיחונים לניקוי הרגליים שלפני כל דלת ועם העציצים
השווייצריים הסמליים. מצד שני, לא להדליק את האור פירושו היה להסתכן
בנפילה, או בכניסה אל הדירה הלא נכונה (חשדתי שכל המפתחות זהים), אל חייו
המופתעים של מישהו אחר. בקושי חייתי את החיים שלי, אז איך …

מכל הסיבות האלה, פניתי שמאלה, אל הגן הציבורי, דרך החצר הפנימית ואל רחוב
הטבעת המופרד במעקה מן המים. באגם היו זהרורי כסף וסירות שהתנודדו על גלים
לגמרי מופשטים. הלבנה השתברה בהן. עצים השתפלו באפלה אל פני המים ומהגבעות
עלה אד. הקפתי את כל האגם מתיישב מדי פעם על ספסלי עץ נטושים ולחים. בקצה,
במקום שהאגם נפרד מהדרך והגבעה ממתינה – שמה היססתי לרגע, אבל רק לרגע.
במשנה מרץ התחלתי לטפס בדרך הגדושה זרדים ועלי שלכת, בוטש בקרקע הבוצית,
במצע העשיר, בועט בבלוטים שצנחו בבשלות מענפיהם.

קצת לפני ביתו של דאדלי – טירה צרפתית מימי הביניים – עצרתי והתבוננתי
בקווי המתאר המתריסים. דאדלי בנה בפנים, מאחורי השער, בקתת קיץ קטנה על
יובל המים. שמה התארחתי ושוחחנו על כל מיני נושאים מדעיים שלא אני ולא הוא
הבנו בהם. אבל להכנס בלי הזמנה זה אחרת.

טירות באור הירח יותר קסומות מהרגיל. הן נוטלות את הנשימה, מטיחות אותה
בחזרה עד שלפעמים היא מתרסקת.

כלב נבח ויילל. הצליל היה נכון, כאילו מישהו ביים אותו. גל של מלאות עבר
בי, של שלמות, של הכלה מאושרת.

מתוך כל האפשרויות שעמדו בפניי, העדפתי לרדת בדרך שבה באתי, בועט בדיוק
באותן אבני חצץ, שף את עקבותיי, מעלים את נוכחותי בהדרגה. ככל שעבר הזמן
והלילה הווריד, התקרבתי אל הדירה שלי. אני אגיע אל הספרים ואל אוספי
המסמכים. אני אלגום כוס מים עכורים מאבן. אנשום פנימה אוויר מעופש מהשטיח.
בטלוויזיה ייתכן שאאזין לתוכנית אירוח בגרמנית כבדת ניב. יכול להיות ששכן
נרגז ידפוק בידיים עירומות על הקיר שלו, שהוא גם הקיר שלי. מצד שני, יכול
להיות, שהדבר הכי נורא שיקרה זה שהמנקה תגיע.

בבית, כמעט בוקר, כמעט אופק כחול, פרמתי באצבעות רוטטות את לשונה של
מעטפה.

אב המסדר הודיע לי להתכונן לצאת בשבוע שלאחר מכן לבוסטון, שם ממתינים לי
לשיחה חשובה. ההתרשמות ממני הינה חיובית בהחלט. מניעיי נראים כנים.




הסבל של להיות קפקא
Hasevel (The Suffering)


בערב, על גשר צ'רלס, נתתי מטבע שחוק של עשר קורונות צ'כיות לנגן זקן. היה
לו שפם עבות ושיער סמיך, משוך לאחור, שרואים רק בתמונות מוכתמות גיל של
ותיקי מלחמה. היה לו מבט מוכה וכתמי הכבד שבכפות ידיו יצרו קשת חומה כשלחץ
בקשיות ראומטית, כפתור אחר כפתור, באקורדיון בלוי. חורים גדולים נפערו
בבטן הכלי המתפורר והזקן הפציר בו בכל גופו, גוחן ומתפלל אל האוויר שכלא
ושחרר לסירוגין, בתנועות כמעט עוויתיות. עצבות גדולה.

חשבתי על אבא שלי, שהוא בן גילו של הנגן ועל איך שהוא מעמיס סחורות כבדות
על שתי כתפי השור שלו, שמחווירות ודאי, בעקת המשקל.

בעקלקלות אופיינית חשבתי על קפקא ועל אבא שלו.

בספר מבקרים רשמתי, באנגלית ובעברית, בכתב היד המעוגל שלי : "מה עדיף :
הסבל של להיות קפקא - או הסבל של לא להיות קפקא לעולם ?"

חשבתי על ספר הסיפורים הראשון שלי כשכתבתי את המשפט הזה. המרחק בין שגעון
גדלות לגדלות עד שגעון, הדרך הקצרה הזו שקפקא עשה אותה פעמים רבות, המבט
שלו, האפילה שנשקפה משתי עיניו, שהאור שבחוץ פחד להנתז מהן.

בטלפון אני אומר לאח שלי : "שלח לי עיתונים בעברית, קנה לי מילון בכרך
אחד, אני שוכח את השפה."

כמו נכות נרכשת, כמו גיל, אקורדיון השפה שלי נמלט מלחצניו והאצבעות מוצאות
את עצמן מחליקות אל חללים. אני מפציר בדף בגוף רכון, בעט קשוי, בזרוע
נטויה.

הבעייה בספר שני היא הספר הראשון. אני נמלא פחדים : מהחד פעמיות שלי,
מהאימפוטנציה של העט שמסרב להזריע את הנייר המבקש להכתב. אני נאחז בקפקא,
בפראג, בלילות הלבנים שלו, מכה בכפות רגליים אנורקטיות במרצפות הפדנטיות
של העיר.

אני אומר ללידיה : ,אני חייב להיות מאוד עצוב כדי לכתוב" ולידיה מהנהנת
בעיניים אוהבות ואומרת : "אני רעבה."

בבסיס כל זה ישנה עסקה. אח שלי, הקטן, כרת את הברית הזו בין הבתרים של
שפיותו ואני מסרב לה ולפיתוי. להצלב זה לא הסגנון שלי. אני אוהב יין אדום
ונשים רובנסיות. קפקא כמעט שלא זיין, או שזיין זונות. הוא נגעל מהמחשבה על
אביו היודע, בפריות, את אימו. מה זה מוכיח ? אני כועס עליו : הוא חבש
כובעי באולר גנדרניים, תייר ללא הפסק, זכה בפרסים ספרותיים. הוא מת מהמחלה
הנכונה. קפקא היה בון טון לאורך כל הדרך, עורך דין בחברת ביטוח.

זו קנאה. פרנץ חצב את קפקא מתוך ההר של עצמו. זו גדולה. אני נאלץ לייבא
כדי לייצא. מטפורה של סחר חוץ.

לידיה אומרת שוב : "אני רעבה" ואני מתבונן בה כבזרה. היא קטנה מאוד. יש לה
פנים שהם הכלאה בין זקנה בלקנית לתינוק שובב. אנחנו יושבים בבית קפה פינתי
שמשקיף על בית סכריני בורוד. הראש של קפקא פורץ מהקיר, מגולף באבן שחורה.
העיניים שלו קרובות רק זו לזו ורחוקות מכל היתר. הוא מתאמן בלהיות רעב.
אנחנו לא.

"הערב נלך לשמוע את הרקוויאם של מוצארט" - אני אומר ללידיה וטיפות של גשם
מסודר מציפות את השולחן שלנו.

"לראות" - היא מתקנת אותי ונאבקת בשתי דבורים שמנצחות אותה - "לראות את
הרקוויאם."

נכנסנו אל הבית שבו נולד פרנץ קפקא, הסופר.

אחרי שרשמתי בספר המבקרים, אמרה לידיה : "לא ציינת את השנה" ורק אז שמתי
לב שזה נכון.

היתה שם זקנה אחת שראתה את האותיות העבריות שעל חולצת הטי שלי (פוסטרים
ומסגרות ברחוב בן יהודה).

היא אמרה : "הוא היה יהודי, אתה יודע." חייכתי. מקדש מלא בטליתות ובגביעי
יין, כאילו היו שני אלה הסמלים של חייו.

אמרתי שאני יודע, אבל לא אמרתי לה שגם אני יהודי. למה לכפות עליה צביעות ?
כתובת בעברית אינה הוכחה מעבר לספק סביר. הזקנה ניסתה להחמיא לי : "קראתי
מה כתבת. לא צריך תאריך. יש משפטים שפגים תוקף, כמו מוצרי חלב ויש משפטים
כמו שלך." הנשימה שלה התקצרה.

ככה עזבנו אותה, לא בטוחה ברושם שעשתה עלינו. בכלל, הבית הזה, כולו זיוף,
הבית המקורי איננו וקפקא נדד בין בתים אחרים. איפה היתה הטירה האמיתית
שלו?

ללידיה אמרתי : "אין דבר כזה, כתיבה לא אוטוביוגרפית. סמסא זה משחק אותיות
על קפקא, שזה בכלל שם של ציפור קטנה." אמרתי לה את זה בחלון חנות הספרים
שהיתה פעם של ג'ולי והרמן קפקא, הוריו. הגרמנית שלו היתה מזוהמת בזיעה
שלהם. הוא הקיז אותם מתוך עצמו, סיפור אחרי סיפור, בלי הצלחה.

אמא אמרה לי : "אני לא רוצה לקרוא את הספר שלך. למה לי לקרוא על אנשים
שאני מכירה ?"

אח שלי אמר שקניתי הצלחה במחיר הכפשה. הוא סירב לתת לאימי לקרוא את מאמרי
הביקורת האוהדים (הפעם הראשונה שסירב לי משהו).

"אין דבר כזה, כתיבה לא אוטוביוגרפית".

בערב יורד אור גדול על פראג. הוא מכליב בירוק צריחים של כנסיות ומנזרים
ומבצרים בקטיפה שחורה של לילה. כתלים קרובים מתיזים ביניהם צלילי צעדים.
איש אחד עם מריונטה מציב שלט "הפסקה" על הרשמקול שלו, מטלטל את ידו במרץ,
כדי לשכך כאב ויושב ומונה בכובד ראש קורונות צ'כיות שחוקות.




השופט העליון
Hashofet Ha'elion (The Chief Justice)


אמא שלי נכנסת לאולם שלו לפעמים בזמן ולפעמים באיחור. הדרך הארוכה מקרית
ים לירושלים מטביעה את עיניה הירוקות בבריכות עפעפיים שחורים. היא חיוורת,
השיער שלה לבן לגמרי, הפנים קמוטים, אבל אציליים. דמות קטנה, נבדלת מן
האולם כולו, אינה מביטה ימינה ושמאלה, ספק מתביישת, ספק גאה. היא יושבת
בזקיפות לא טבעית והמבט שלה שלוח, נעוץ בשופט העליון. היא מנסה להפנט
אותו, להביא אותו לראות את נקודת המבט שלה, שממנה לעולם אני חף מפשע. היא
מתכחשת למציאות ודרכה, כמו תמיד, היא מתכחשת לי. מדי פעם עובר בה רעד קל,
אדווה והיא נעה בחוסר נוחות על מושב העץ הקשה. היא מניחה יד, שעורה מכובס
ומנומר וציפורניה טלאי לכת ציפורניים אדומה לשעבר, על משטח המושב ותומכת
את כל גופה ביד הזו, אמא אלכסונית. אחר כך, כאילו נזכרה, היא ממהרת
להתיישר. את מבטה, בכל אופן, אינה גורעת אפילו לשנייה מחורץ הדין, מהשופט
העליון.

ממושבי המוגבה, המרוחק, בין שני סוהרים, אני מנסה להבחין אם הוא מבחין בה.
לפעמים נדמה לי שכן, מבט מהיר, יותר תמה מנבוך. לפעמים נדמה לי שלא,
עיניים שההבעה היחידה שבהן היא ליאות והרגש היחיד הוא כעס על הליאות הזו.
השופט העליון זועם, נוטר טינה, אוצר עלבון, אוגר את כל השעות והימים
המבוזבזים שלו בקצה העט שבו יחתום את גזר הדין. הגלימה שלו שחורה, משדרת
סוף רע. הכסא שלו גבוה מכל האחרים, המבט שלו נשרי וסוחף, השפתיים שלו
בשרנות קמוצה.

אמא שלי מאזינה בהטיית ראש קלה – גם אני מטה כך את הראש כשאני מתרכז. היא
נראית כמו מעריך אובייקטיבי שנדרש על ידי לקוח אלמוני לתת לו חוות דעת, לא
מעורבת. כשהיא נכנסת לאולם היא מעוותת את פניה בחיוך מהיר ומאולץ כלפיי
ואז היא מסבה את פניה ממני. יותר היא לא מביטה בי עד לסוף הדיון. מרוכזת
בטיעונים ובטיעוני הנגד, בשאלותיו הכביכול נייטרליות, נטולות הנטאי, של
השופט. על המכתבים לכלא היא חותמת : "אמך האוהבת".

פיטרתי את העורך דין שלי. נעמי כועסת : "תמיד אתה יודע טוב יותר", או שהיא
כועסת : "אולי כל הערעור הזה לא חשוב לך כל כך, אולי אתה רוצה להשאר בכלא,
לנוח קצת" וזה נכון. אמא שלי קפואת מבט, מאובנת איברים, מביטה בי כשאני
טוען במשך שעות. השופט העליון אדיב אליי. הוא מאזין, חבריו למותב מאזינים,
הוא מתערב בשאלות שעשויות להתפרש כאוהדות. אימי נאנחת לרווחה מבלי להשמיע
הגה. במזנון כולם אומרים : "היית גדול". בפעמים אחרות – כשכבר ריציתי עונש
מאסר בכלא – אמרו לי הסוהרים : "כל הכבוד. אתה לא נותן שיטפסו עליך." אבל
אני בתא מעצר, לבד, במרתפי בית המשפט, ברז מים ומשתנה פעורה, אפילו אין
צוהר. בתאים שלידי אנשים צועקים : "סוהר, אש", או : "סוהר, אני רעב".

אני נזכר במרתפי בית המשפט המחוזי. תאי אבן דחוסים באסירים מקיאים, עושים
צרכים, מקיזים דם כדי להנציח את עצמם על הקירות. מרתפי בית המשפט העליון
אחרים, מרתפי היי טק אמריקניים, יעילות של כרות ושל חרסינה. אני חושב
שהשופט העליון יזכה אותי, יהפוך את פסק הדין על פיו ואני זועם עליו מראש.
אני מקווה שלא יעז להפוך את כל מה שעברתי ללא רלבנטי. אני מצפה שלא ישלול
ממני את הזכות לחוש קיפוח ואי צדק ופגיעה וחוסר הגינות. אני מופלה ומתענג
על כך. התאווה להיענש חזקה ושרירותיותו של ההליך המשפטי, אריכותו, פגמיו
הם הענישה עצמה.

אמא אומרת : "איך הם יכולים להאמין שבחור צעיר בן 27 יכול להוביל באף
אלופים בצה"ל ואנשים בני ארבעים, להגיד להם מה לעשות ?"

אחר כך היא צופה בי מכתיב את קו ההגנה, מתאם את סדר הטיעונים ואת תוכנם,
בלי לחוש בסתירה. אמא שלי מדכאת סתירות, משפילה אותן.

"ניצלו אותך, כרגיל" – היא מעדיפה לחשוב ולומר – "החברים שלך, השותפים
שלך, ראו בחור צעיר, נוח לפיתוי …"  אמא לא משלימה משפטים ברורים מאליהם.
היא נותנת להם להשלים את עצמם, מאיימים פי כמה, כי הרי יכלו להסתיים אחרת.
במיוחד היא מתעבת את דב : הוא ערמומי, הוא דתי, הוא אשכנזי. הם כולם כאלה.
כשהיתה ילדה, סירבו לתת לה מים, האשכנזים, גירשו אותה מפתח הבתים המטופחים
שלהם, הסתכלו עליה ועל האמא הטורקיה שלה בתיעוב. המים האבודים האלה
מאוררים, בוערים בה בצמא בלתי פוסק להכרה, לשיוויון, לקבלה.

כשהתביעה מקריאה את רשימת מעשיי, מצטטת דבריהם של עדים, מזדעזעת מקור
הרוח, מחוסר החרטה, מהאלימות הלא פיסית שהפגנתי "במעשים מרושעים" – אמא
שלי אוטמת את אוזניה בלי לגעת בהן באצבע אחת. דוק ערפילי, מין מסך של
סירוב נופל עליה והיא מתעטפת בו, כמו גולם בקוריו, עד שהיא נראית בעיניי
לבנה ומטושטשת תווים. "אמא" – אני אומר לה בטלפון – "הזורע רוח קוצר סופה
ואני זרעתי סופה."

"תראה לאן הבאת אותנו" – אומרת נעמי וכוללת אותי, אותה ואת בית המשפט הזה
בתנועה סוחפת. דווקא הבניין מפואר, נועד להשרות יראת דין, כבוד לרשויות,
אימת השופטים העליונים על האסירים.

אנחנו יושבים, מצופפים, יד מתחת לירך, סוהרים בחולצות כחולות, מגוהצות
ובשפמים שחורים, סימני האזיקים הסמוקים מחווירים בהדרגה. הד יש באולם והוא
מחריש את אוזנינו. המולה מהוסה של עוברים ושל שבים. תלמידים מעיפים בנו
מבטים חבויים, חיישניים וממהרים להסיט אותם. העיניים שלנו קרות, חורשות
רעה מתחת לגבות עבותות, עצמות הלחיים שלנו אומרות נחישות. בחליפת הכלא
החומה (בד גס שפוצע את פנים ירכיי) אני מאבד זהות, אני תמצית, מזוקק, אחד
עם כל אחיי החומים.

אמא שלי ונעמי כמעט שאינן מדברות זו עם זו. אמא אוהבת את נעמי, היא מנשקת
על לחייה התפוחות, האדמוניות, כשהיא באה לבקר בקרית ים הרחוקה, המעורפחת.
נעמי חושבת שאימי חולת נפש וגם אבי ובכלל כל המשפחה שלי. היא שונאת לבוא
לשם (מקום חולה), שונאת ללון שם (אני חוזרת הביתה, תחזור לבד, אני לוקחת
את המכונית), את הבכיינות הבלתי פוסקת של הוריי (למה הם לא עושים משהו
בקשר לזה). אבל היא באה, למעני ומעמידה פנים בדקות המועטות שהיא אינה
מסתגרת בחדרה של אחותי וישנה.

עכשיו שתי הנשים האלה מאוחדות באמצעות מעשיי הפליליים. הן יושבות, כתף
סרבנית אל כתף מרדנית, לבן וזהוב, גב שחום, גב זקוף, עיניים נעוצות,
עיניים מושפלות, תיק יד, תיק צד. ליבי מתרחב.

כשהדיון מסתיים, אימי קמה ממקומה בכבדות ומותחת בשתי ידיים את הסוודר שלה,
שדיה כבדים. היא לא אומרת מילה לעורכי הדין, לנאשמים האחרים, לתביעה,
לשופטים. היא רק מנשקת לנעמי על הלחי, מעיפה בי מבט אטום שאני לא מפענח
ויוצאת. דמות קטנה, שהולכת ונזערת, עד שנעלמת דרך הפתח המוגן בדלתות עץ
גדולות. כשנעמי נטשה אותי וחדלה לבוא, עזבה אימי את האולם גם בלי המבט
שהיתה מקריבה אליי לפני כן. נעמי הלכה לדרכה ואימי הלכה לדרכה, תיק הצד
שלה מטלטל ומכה בה קצובות ואני הלכתי לדרכי במכונית המואפלת של האסירים.
מאחוריי הדהדו קולותיהם של השופטים ושל עורכי הדין ושל כל הכתבניות
והקצרניות והמתמחים, עד שנדמו.




חתונה כפרית
Hatuna Kafrit (A Rustic Wedding)


בגליצ'ניק, בכפר קטן במקדוניה, אני יודע שהרגע הזה יהפוך לזכרון. מאוחר
יותר, כשאני רואה את התצלומים, הם מצהיבים ודהים ונטמנים במגירות אל מול
עיניי. טודה מביט בי מאחד מהם. הוא צעיר וזקוף ויש לו חתימת זקן ושפם שהוא
מטפח בקפידה. הוא בלי סיגריה ואפילו זה נראה טבעי. לידו עומדת קייטי,
מחייכת אל המצלמה בספקנות, בהטיית ראש. יש לה פה רחב ועיניים מאירות והיא
מאוהבת בי. לידיה בתמונה הזאת, אנחנו עדיין יחד, השיער השחור שלה צומח
פרע. שבוע אחר כך היא גזזה אותו במספרה קטנה בסקופיה ואני שכחתי להחמיא
לה.

אני עומד מובדל מעט, משקיף על כולנו, משקיף על עצמי.

בבוקר של סופשבוע קמנו מוקדם מהרגיל. לידיה הכינה כריכים בעמלנות וארזה
אותם בשקיות מרשרשות מניילון. באתי בה מהעורף והיא נאנקה סביבי, האצבעות
שלה נאחזות במרגרינה. אנחנו לא אומרים מילה, רק מתקלחים, לובשים בגדי קיץ
וממתינים עד שטודה מצלצל בפעמון ועד שאנחנו פותחים אליו ומחייכים. הוא
מילא את כל מסגרת הדלת באימונית ובנעלי התעמלות והסיגריה שלו באה באפנו.

"קייטי ממתינה למטה במכונית" – אמר. טודה תמיד רומז כשהוא רוצה משהו.

למטה קייטי בכסא שמוט גב, עיניים עצומות מופקרת לשמש. היא לבושה לבן כמו
פרפר גדול (יש פרפרים דמויי פיסות נייר בסקופיה, לבנים, קרועי כנפיים,
רמוסים על הרצפה של הדירה שלנו). אנחנו מטלטלים את המכונית בכניסתנו והיא
פוערת אלינו שני איים כחולים : זדראבו. זדראבו.

במהלך הנסיעה לא שתקנו אפילו רגע אחד. קראנו זה לזה קטעים מעיתונים, קנינו
משהו לשתות. במרפסת של מלון קטן, שתינו קפה מספלים זעירים, מפורקדים בשמש
על כסאות מתקפלים. במלון אחר, מרוחק מעט, שכרנו שני חדרים : טודה וקייטי
באחד מהם, לידיה ואני בשני, מרפסת קטנה משותפת.

את הנסיעה לכפר תכננו כמו מבצע צבאי : שעות, מסלולים, דרכים חלופיות,
מכשולים אפשריים. נסענו בשבילים בוציים, מפלסים דרך בין עדרים קטנים של
פרות, עוצרים לבחון זן של ארבה שריבד את הדרך.

זו היתה חתונה מסורתית, טקס שנתי פולקלוריסטי. תלבושות רקומות ססגוניות,
מוסיקה חדגונית מהפנטת, תפקידים גבריים ונשיים ברורים.




הרהור באמצע כתיבת סיפור אחר לגמרי
Hirhur (Thought)


אני חושב איך זה יהיה לחזור.

המראה הראשון יהיה, כמובן, דרך אספלט, צהובה משמש, רותחת עד לפתח הבית.

הלכתי הרבה בדרך הזו, לבד ועם אחרים ועם נעמי ושוב לבד. תמיד היו אותם
שמיים.

מי יודע מתי אחזור.

כשאחזור, אבא יעמוד בפתח גדר מתכת שחלודה ניבעה בה, מזמן חדל ללחום, חמוש
בצבע לבן. חודים מותשים שמסתתרים מאחורי ברושים ("חובה לגמוז כל קיץ, אבל
למי יש כוח").

אבא שלי יעמוד שם (אני מניח) וילבש גופיה שהצהיבה עם חורים שחורי שוליים
(כאילו ירו בו. הוא מחכה לי, שתמיד יודע הכל, לומר לו, האם זה כך, כלומר,
האם עליו למות).

האמת היא שגם אני חוזר אל הבית הזה עייף. פעם היה לי כוח להיות להם.
עכשיו, אני צחיח ומאוכל.

דקה אחת (לא יותר) אני ואבא שלי עומדים זה בזה ומביטים, אנשים זקנים
אנחנו. אחר כך, בעיניים חנוקות, בגרון לח, הוא אומר רק : "שמואל".

(אני מרכין ראש) לא יכולתי לחזור לפני כן.

הבנקים (הוא יודע), הוא יודע.

הוא מנשק אותי על שתי הלחיים נשיקות מרפרפות ויבשות, כאילו שילח בי פרפרים
מאובקים. אני ממהר לנעוץ בהן סיכות של זכרון (ואנחנו נכנסים הביתה).

את ארצי כבר לא אמצא בבית. מזמן עזב, בזעם, בהנה פתאומית, בחוסר ישע

(מה כבר יכול לעשות לעבר שלו ובהורים, הרי אסור להכות).

רק הגוף שלו פה, גדול, שרירי, מזיע לתוך צמר שיער סמיך והעיניים שלו
כבויות כמו הר געש

(אני מוכן שיתפרץ).

הוא רואה אותי, אומר שלום חטוף ועולה לחדר שלו בהפגנתיות.

(הוא בן שלושים ? יותר ? מי יודע מתי אחזור. חוץ מזה …)

סימה ואבינועם - האלימות שלהם קרה, יש משהו מסוגנן בתוקפנות שלהם (אנשי
צבא). אינני אומר שהם כועסים פחות, אולי להיפך. אולי הפחד מהכעס זה מה
שאיבן אותם בתנוחות הרגשיות האלה, כמו לבה שקפאה באמצע עיר.

איתם אני לא בקשר. גם לא עם ארצי. אני מבין שגם זה מכעס, אבל לא מעז לחשוב
על מה.

אחרי שאפרוק את המזוודות שלי בחדר של סימה, אשב על המיטה הצרה שלה ואתבונן
בתמונה שעל השידה. סימה שמנמונת, מנגנת במנדולינה זעירה, כפות ידיה תפוחים
מגוממים. ריהוט עץ ישן משחים בכל הבית.

באבחה אני חושב על דני. קשה לי לדמות אותו עם שיער מאפיר.

(השפה נאבקת בי. מילים נרתעות ממפתן ההכרה, אני נושא אותן מעבר לו, כלות
מסורבלות, מטלטלות רגליים).

לי ולדני היו טקסים, פחדים קטנים, הוודאות שנפתיע זה את זה.

(מה שהזמן עושה לאנשים ומה שהם מעוללים לו).

דני עישן מקטרת, אחר כך עישן סיגריות ואחר כך בכלל לא (למשל. והמלבושים
שלו…).

מה עוד אני זוכר ממנו (זוטות) : דברים שלבש ודברים שאכל ודברים שאמר.

ככה אני זוכר את כולם.

(הם משתטחים על מסך הטלוויזיה הפנימי שלי, מרצדים בלי קול, מתפוררים
לנקודות, מאבדים צבע).

יש ימים שאני אוגר בהם מוות כמו (דימוי של ברוקר) בתוכנית חסכון עם מועד
פדיון שרק הבנק יודע.

ותל-אביב ?

כל הרחובות שלה גדושים בגרסאות שלי (בזמן עבר).

שלי ושל נעמי.

(להיות בתל-אביב זה להיות בנעמי) והפרידה

אראה תמהוני (חולה) אם אעצור כל כמה מטרים לעכל את העבר שלי. בטח אביט
בקרנות רחוב, בפאבים (מסויימים) (ודאי) במסעדות (ובכל מיני מרתפים, עם
ובלי אפופי עשן, שזמרות ג'אז מתחילות מופיעות בהם).

מכאן לכלא, מהצבא לכאן, משניהם לנעמי ולסיגל.

לידיה שואלת משהו

(המבטא שלה זר לה וזר לי) ואני עונה לה (פניי נעווים) (בחוץ שמש נוכרייה)

כמו תמיד, היא מבינה ומניחה לי.

(לידיה אשה אוהבת)

אבל (אני חושב) אפילו אם אבוא איתה הביתה, זה כבר יהיה מאוחר מדי.

נמאס להם ללוות אותי אל שום מקום.

בחתונה שלי ושל לידיה, אבא יקשיב למחלות שמדברות אליו, אמא תשב כבויה לידו
ומסביב קהל רב של צללים שפעם היו לי אחים ואחיות וחברים ועיר ונעמי.

לידיה מביאה לי כוס תה

(ומנשקת במפגש שבין הגרון שלי לשכם)




יאנוש מחזר אחרי דינה
Janush Mekhazer akhare Dina (Janus Courts Dina)


יאנוש עומד בחלון הבית המואר, ממש תוחב את הראש שלו פנימה. הצללית של
יאנוש מצטיירת במשיכות מכחול דקות ומיואשות. דינה מתחבאת מאחורינו, גוש
שמלוכד לרגע חם אחד. אנחנו מגינים עליה מיאנוש, מהאהבה שלו, מהפנים
המעוותות שלו כשהוא צועק במבטא אינטלקטואלי : "אבל אני רוצה את דינה, תנו
לי לדבר עם דינה!". הפנים של דינה לוהטות באדום מבויש. מזמן לא חיזר אחריה
גבר בעצמה כזו, מוכן להיבלע בחושך למענה, מוכן להיחשף לעין כל בקלון זועק.
זה מחמיא לה , זה מעורר בה משהו שהיא עדיין מזהה והיא צוחקת במבוכה, חושפת
שיניים פניניות. דינה יפה מאוד.

יאנוש יושב בימים על ספסלים שצבעיהם דוהים ומתקלפים. הוא דרוך לאחור,
ישיבתו אומרת כבוד. תמיד מחזיק בידיו ספר עב כרס, תמיד קורא בו. יש ליאנוש
עיניים עבות זגוגית, מוגדלות מאחורי מסגרות המתכת הדקות שסוגרות עליהן.
הוא מגרש תלתל סורר, משומן, מעל מצח חריג בגובהו.

המצח של יאנוש, זה מה שאני זוכר כילד. מין משטח פועם בורידים ירוקים, מדבר
לבן, מרושת בנימים דקות, מסולע עצמות רקה שבריריות למראה. מתחת למצח הזה
היה יאנוש: עיניים תוהות, גבות עבות, שזורות זו בזו, שיער. כשקרא לדינה
היה המצח הזה נחרש קמטים, העיניים שלו נהיו מימיות והגבות שלו רטטו
בכיוונים שונים, בלי שליטה.

"לך מפה, משוגע" - הייתה סבתא שלי, אמא של דינה, צועקת לעברו מבעד לחלון
ומגיפה אותו. אבל אפילו יאנוש, שהיה באמת משוגע, היום אני מבין, אפילו הוא
קלט, שיש בצעקה הזו יותר הזמנה מאשר גירוש. לכן, היה משריע את אפו על
הזגוגית, הולך ונמוג מאחורי הערפלים שפלט מפה לוהט אל הקיפאון של השמשה.
כך שנים.

בליל סדר אחד הלכנו לבית סבתי. שולחנות כבר היו מחוברים זה לזה מתחת למפות
שסבתי הבהיקה, במו ידיה, בגיגיות גדולות. על כל שלוחן עמדו מצות ובקבוקי
יין והחזירו אור ארגמני אל כלי זכוכית ופורצלן. אמי ואבי ניצבו דחויים
בפינת החדר והשקיפו על הנעשה במבוכה המאפיינת זרים באירועים אינטימיים.
אנשים לא אהובים היו. משפחתם דחתה אותם ואנחנו, ילדיהם, דחינו אותם. הם
נאחזו זה בזה כניצולים וגם באותו הלילה : עיניים מושפלות אל חיק, ידיים
ממוללות מפה או פלח לחם, לא מדברים כמעט, צולחים את הזמן בשפתיים חשוקות
ובסנטרים זקורים.

זה היה ליל סדר לא נעים. סבי חלה ונטה להירדם בהשפעת התרופות. אל השולחן
הסב בפיג'מה שכיסיה קרועים וריח של שינה טרופה עלה ממנה. את ההגדה קראנו
בחטף, בלי להטעים ומיהרנו אל האוכל שחילקה לנו סבתי מתוך סירים מהבילים.
כולם אכלו בשתיקה מורכנת, מלווה בצלילי לעיסה ובשקשוקי סכו"מים. אור צהוב
נח על הכל ואנחנו הטלנו זה בזה צללים. לסבתי היה שעון קוקייה שקנה לה אבי
בימים שבהם הכל היה אחרת. מדי מחצית השעה, גחה ציפור זעירה מדלתית עץ
ומנתה את הזמן.

כשסבתי ודודותיי החלו לפנות את הכלים מהשולחן, קרא יאנוש אל דינה מהחלון
וביקש שתצא אליו. הפעם לא אמרה סבתי מילה, אלא ניגשה וטרקה את תריסי העץ
בפניו של הפולש. מבחוץ השמיע יאנוש יבבה, כשל כלב שזנבו נרמס. אחר כך היה
שקט שהופר רק על ידי צלילי שטיפת הצלחות וניגובן במגבות בד מחורר.

עד שנפרצה הדלת ובפתח, כתפיו שחוחות וראשו נוגע לא נוגע במשקוף, עמד
יאנוש.

הדלת - שני לווחי עץ וביניהם חלל מלא בנסורת - נעה על ציריה בחריקות מחאה.
יאנוש לא שמע אותן. שערו, מדובלל מהגשם הטורדני שירד בחוץ, דבק למצח הלבן,
כאילו מישהו צייר עליו בפחם עבה. מאחורי המשקפיים נצצו עיניו, כאילו היה
בטוח שמשהו טוב עומד לקרות והציפייה גלשה ממנו ונקוותה מאחורי הזגוגיות.
הפה שלו התעוות והידיים שלו פיסלו את דינה באוויר שעוד הריח ממזון ומזיעה
קלה. הוא נהם את שמה וכל הנשים בחדר זעקו בבהלה לא מעושה. יאנוש היה ענק
והכתפיים שלו מילאו את מוטת הדלת. הידיים שלו היו מגוידות והזרועות שלו
משורגות שרירים.

יאנוש החל לחזר אחרי דינה, לפני כולנו, מצטט מתוך קפקא ומתוך פרויד ומתוך
טולסטוי. בלילה הזה, הוא גייס לעזרתו את כל ענקי הרוח עבי הכרס, את כל
הספרים שידע בלילות על הספסל שמתחת לפנס שבגן הציבורי. אחר כך החל לשיר
אריות מתוך אופרות ואנחנו לא היינו שם, רק הוא ודינה היו שם. היינו בטוחים
שהוא משוגע, לא הבנו מילה ממה שציטט בהתלהבות ואוזנינו היו ערלות לשירה
שבקעה מן החזה הרחב שלו.

אמי אמרה : "לך מפה, יאנוש, דינה עייפה" וכולנו הבטנו בה בהפתעה. היא לא
אמרה דבר כל אותו הערב. עכשיו עמדה ממקומה, התמתחה מלוא קומתה הזעירה מול
יאנוש ונעצה בו עיניים ירוקות, נוטות לחום. השיער שלה נפל ברעמה קצוצה על
צווארה. יאנוש התבלבל והביט בה כפי שמביטים בחרק מפתיע. הידיים שלו
התעוותו ביתר שאת והתוו לוליינים אלימים בחדר שאווירתו הסמיכה והתעבתה.
אמי התקרבה אליו והביטה כלפי מעלה, אל תוך עיניו :

"לך, יאנוש" - אמרה ברכות - "דינה תראה אותך מחר".

גופו של יאנוש התרפה וכאילו הצטמק. כתפיו נשמטו וזגוגיות המשקפיים שלו
התערפלו. הוא הסיר אותם וחשף עיניים ענקיות, מפלבלות בתכלת. קינח את
זגוגיות המשקפיים ביסודיות, גזרה אחרי גזרה, בכנף חולצה משובצת ששלף
ממכנסיו. הוא שכח להשיבה למקומה כששב והרכיב את המשקפיים על אפו.

"אבל אני רוצה רק לדבר איתה" - אמר בנמיכות רוח - "אני רוצה רק לומר לה
שאני אוהב אותה ושתתחתן אתי".

אמי הנהנה בהבנה : "אבל זה לא הזמן. עכשיו אתה מוכרח ללכת. פסח, ליל הסדר
ואתה מפריע".

הוא הנהן במסכנות והחל לסגת לאחור בהליכה סרטנית, כמו חושש לחשוף את עצמו
אל העוינות שבחדר.

כל אותה העת, עמדה דינה בפתח המטבח, משותקת. מבלי משים, היטיבה את שערה
והידקה את הסינר המשובץ שחגרה למותניה הצרות. מבלי משים, משכה בחולצה הדקה
שחיטבה בה את שדיה, או יישרה גרב ניילון על רגל חומה, ארכנית.

יאנוש גמע את המראות האלה בשקיקה.

אמי אמרה : "להתראות, יאנוש" בסופיות שלא הותירה מקום לערעור. גם יאנוש
נראה כמקבל עליו את הדין.

ואז אמרה דינה : "יאנוש, חכה, אני אבוא איתך". היא פשטה את הסינר, כידרה
אותו והטיחה אותו בנו ובשולחן שלנו. הלכה ונעמדה לצידו של יאנוש, כמתגרה
ושילבה יד מתוחה בידו. יאנוש לא זז, פוחד להתעורר. אמי הרשיפה מבט לעבר
אחותה, סובבה את גבה בהפגנתיות והתיישבה חזרה בכיסאה. יאנוש צעד צעד מהוסס
אחד לכיוון הדלת ודינה החרתה החזיקה אחריו כלא מאמינה. בסוף נבלעו שניהם
בחשכה מרוטשת הברקים שבחוץ והותירו את הדלת פתוחה למחצה אל הגשם הדקיק ואל
ריח האוזון שחלחל בבית ובנו.

בבת אחת התחילו כל המבוגרים לדבר ובבת אחת חדלו. סבי נחר נחירות שמוטות
סנטר והשערות הלבנות שעל חזהו רטטו. סבתי כיסתה אותו בשמיכת צמר ישנה
והתיישבה לצידו, פוכרת את ידיה בחוסר אונים. דוד אחד שלי כעכע בבאס,
כמתכונן לומר דבר מה, התחרט ושקע גם הוא אל תוך עצמו. הם התבוננו באבי,
שהיה המבוגר והמנוסה שבהם, אבל גם הוא שתק.

כך ישבו כולם זמן מה.

אבי ניגש אל החלון, קרע לרווחה את דלתות התריסים ואימץ את עיניו החוצה.
החשיכה הייתה מוחלטת. פנסי הרחוב היו רחוקים מדי והאור הקלוש בחדר הגיע
בקושי לפינותיו.

ככה ישבנו כולנו, נים ולא נים, צלחות ריקות למחצה לפנינו ומגבות בד
מקומטות ומוכתמות, איים בים של פירורי מצה.

"עקשנית" - אמרה סבתי ואמי הנהנה ושקעה בשרעפים. מדי פעם קם מישהו והביא
לסבתי כוס מים שהיא טבלה בהם שפתיים ולחלחה אותן בלשון מוקרמת בלבן.

"אולי נקרא למשטרה" - אמר דוד אחר שלי אבל ידענו שאף אחד לא יעשה את זה.
דינה התגרשה כשהייתה צעירה מאוד, בעלה נטש אותה. היא נחבאה אצל הוריה, סבי
וסבתי, מטפלת בהם ובבית ובכל אחיה ואחיותיה שעדיין גרו שם. היא שטפה רצפות
והדיחה כלים. בערבים ישבה, רגליה משוכלות, במרפסת הבית והשקיפה אל הרחוב,
מעשנת בשרשרת עצבנית. היה לה המבט המת של מי שמביט פנימה ואחורה כל הזמן.
אותה השתדלנו שלא להרגיז ואת בעלה לשעבר כינינו בפניה ושלא בפניה בכינויי
גנאי קשים.

בהתחלה עוד ניסתה לחיות. היא גידלה בן ובת בבית סבי וסבתי. כשמתה בתה
מסרטן הדם נשבר משהו באשה הצעירה והיפה הזו. היא שלחה את בנה למשפחה מאמצת
בקיבוץ ומצאה עבודה בבית חולים לחולים סופניים. שם בילתה את מרבית שעותיה.
לעתים נהגה לישון, בין משמרות, במיטה שבה נפטר מישהו דקות ספורות קודם
לכן, או להשתרע על שולחן ניתוחים, ליד אספלניות מדממות ונתחי איברים
בדליים העולים על גדותיהם. בערב חזרה אל בית סבי וסבתי, שם היה לה חדרון
זעיר, קיטון לחפציה ומיטה נזירית. מאז גירושיה לא הייתה עם גבר.

עכשיו נעלמה בחושך עם יאנוש המשוגע, האלים, שקרא ספרים על ספסלים בגן
הציבורי בחשכה. לא ידענו מה הוא עשוי לעולל לה.

"אישה יפה זה רק בעיות" - אמר מישהו והמיה של הסכמה חלפה בחדר.

"מסכנה" - אמרה דודה אחרת ונאנחה ובמילה הזאת היו מקופלים כל חייה הנובלים
של דינה.

היה חם והגברים מחו זיעה במטפחות ופשטו את חולצות הבד הסינתטי המרשרשות
והלחות, נותרים בגופיות. מישהו הדליק רדיו וכיבה אותו שוב. דחסנו סמרטוטים
אל פינת החלון, סופגים מים שהחלו לחלחל בין משקופי העץ.

"היא לא אותו דבר מאז שסימה מתה" - אמרה סבתי בקול חלול ומונוטוני. אף אחד
לא הזכיר את עוזי, הבן של דינה, הבן דודה, החבר שלי, שאומץ בקיבוץ לבלי
שוב. אף אחד לא חשב שדינה עצובה גם בגללו. אף אחד לא חשב שאולי היא בודדה,
מתגעגעת אליו, אל הבת שלה שמתה, אפילו אל בעלה שעזב אותה בלי סיבה, באמצע
כל האושר הזה.

אמא הביאה קפה גרגירי ומהביל בספלונים זעירים. כל אחד גחן ולקח לו ספלון
וגמע ממנו בקולות צקצוק שפתיים ומחיית לשון.

"מה לעשות" - המשיכה סבתא שלי ומרטה בקצה השמלה שלה - "הלכה עם המשוגע
הזה. מה חסר לה, יש לה ילד יפה, חכם, יש לה בית, יש לה עבודה מסודרת."

אמי התיזה בה מבט ושבה והרכינה את ראשה. גבי, דודי, אמר : "זה לא הכל
בחיים".

"מה לא הכל בחיים" - התפרצה סבתי כלפיו, מקרבת אליו עיניים בוערות באיום -
"מה לך יש בחיים ? יש לך אישה, יש לך ילדים, יש לך בית ? כמעט בן שלושים
וכמו ילד, לא עובד, חי על חשבונו של הזקן הזה, מוצץ לו את הדם ..."

דודי קם ממקומו, עוקף את השולחן, נעמד מול סבתי ואחר כך, כאילו שינה את
דעתו, יצא מן הבית, טורק את הדלת בזעם.

"גם אני צריך ללכת" - אמר אחיו הצעיר במבוכה - "חברים מחכים לי, אנחנו
הולכים לבלות, הולכים ..."

הוא לא סיים את המשפט, רק יצא מן הבית, כמעט בריצה.

אמא הביטה בכוסות הקפה המיותמות ולגמה משלה. היא מזגה לאבי עוד קפה, נמנעת
מלהביט בו.

"לא עובד, הרג את הזקן הזה, הרס לו את החיים" - חזרה סבתי בקול קשה. אמי
הניעה ראש בהסכמה.

אבא שלי אמר : "צריך לצבוע את האלומיניום פה, הכל חלוד. אני יכול לעשות את
זה בשבת".

אף אחד לא ענה לו. מישהו חבט בשתי ידיים ביתוש והתבונן בעיון בתוצאה
המעוכה.

"קשה להיות בודדה" - אמרה עליזה פתאום - "אין לה אף אחד וסימה שמתה והיא
בלי עוזי ..."

"גם אני לבד" - אמרה נצחיה בהתרסה.

"אני מקווה שלא תעשה שטויות" - אמר אבי - "זה מטורף היאנוש הזה".

"הוא אוהב אותה" - אמרה עליזה - "הוא לא יעשה לה כלום".

"הכי גרוע זה כשאוהבים" - אמרה אמא שלי - "אז עושים את הפשעים הכי נוראים"
- היא זינקה ממקומה ומיהרה למטבח לנגב במטלית רטובה כתם קפה משמלתה.

אבא שלי שוב קם ממקומו וטלטל מטה ומעלה את ידיות התריסים. "תפסיק כבר" -
צלפה בו אמי והוא התיישב מבויש.

"מאוחר" - אמרה נצחיה - "אולי אנחנו צריכים לצאת ולחפש את דינה".

"היא תחזור" - אמרה אמי, משפשפת במרץ את הכתם הסרבני - "אין לה לאן ללכת
ממילא. הוא גר עם האמא שלו בחדר אחד. היא משגיחה עליו בשבע עיניים. יש
ביניהם משהו קצת לא בריא, אני חושבת, לא פלא שהוא יצא ככה".

"אלוהים, מה שהשכנים כבר ימציאו" - נאנחה סבתא שלי - "הסיפורים שיהיו על
שניהם, לבד, בליל הסדר, בגן ..."

"הוא בחור טוב, מסכן, לא מסוגל לנגוע בזבוב, לא מסוכן, מי יאמין שהם עשו
משהו, מה הוא כבר יכול לעשות ?" - עליזה צוחקת, חושפת שיניים סוסיות
ומנערת רעמה מאובנת של שיער זהוב.

כולם צוחקים קצת למחשבה ואחר כך מרצינים. דינה עדיין לא חזרה, שם בחוץ, עם
יאנוש.

"יש עוגיות בקמח סוכר ועוגיות בדבש" - אמרה סבתא שלי בקול חלוש והחוותה
בעייפות לעבר המטבח. אמי ועליזה נבלעו בפתחו ושבו עם שתי קערות גדולות
ובהן צפו עוגיות משולשות באגם צהבהב.

"אני בכל זאת חושבת שצריך לצאת ולחפש אותה" - אומרת נצחיה. יש ערגה בקול
שלה.

"בואו נתחיל לפנות כאן" - אמרה לנו אמא, לי ולאחות שלי. אנחנו עוזרים לה
לשאת כלים וצלחות ומפיות אל המטבח ועורמים שם הכל בערימה גדולה. אמא
מפשילה שרוולים, חוגרת סינר ומתחילה לשטוף, ביעילות מרוסנת, את שרידי
הערב.

"אמא" - אני אומר לה - "לא שרנו שירי פסח"

היא שוטפת את הכלים ביתר מרץ ומנגבת אותם במגבת בד משובצת.

"אמא" - אני מנדנד - "זה לא אותו הדבר בלי לשיר". אני משתתף בשירה בקול
גדול, כששרים.

"טוב, אנחנו נלך, אני חושבת" - אני שומע את עליזה אומרת מהחדר השני.
לנצחיה אין לאן ללכת, היא גרה עם סבי וסבתי.

"אמא" - אני אומר, מבוהל משום מה - "גבי הלך ואיציק ועכשיו גם עליזה הולכת
! אף אחד לא נשאר!"

אמא חדלה לשטוף כלים, רוכנת אליי ופורעת את שערי ביד רטובה ומסובנת.

אני מרגיש זרמים של מים שצורבים את עיניי ועוצם אותן ופוקח אותן. עכשיו
אני ממש בוכה והבכי שלי הולך ומתגבר, אני גועה בו והוא גואה בי ומטלטל את
כל גופי במחאה ואני מוחה בגב יד את אפי. אחותי, קטנה ממני, פורשת לפינת
המטבח, כורעת בה ברך ובוכה גם היא בשקט.

אמא עומדת וידיה באוויר, נוטפות, מביטה בנו בחוסר אונים, בפחד. היא מנסה
לומר משהו אבל יוצא לה רק "לא לבכות, ילדים" לא משכנע. אבא שלי בא מהחדר
הסמוך, נשען בכתף חשופה ושזופה על המשקוף ועל פניו הבעה עצובה ורחוקה.

"למה הם בוכים ?" - הוא שואל אבל לא מכוון את שאלתו אל מישהו באופן מיוחד.

"בגלל שלא שרנו שירי פסח" - אומרת אמא בקול חנוק.

אבא כורע ונוטל אותי בין שתי ידיו. הוא מתחיל לשיר בניגון מרוקני חדגוני
עד שאני משתתק ומאזין לו. ככה הוא שר כמה שירים מתוך ההגדה ואני מצטרף
אליו בקול דומע וצפצפני ואמא נפנית חזרה אל הכלים שלה וסימה מאזינה לנו
בשקט עכברי.

אבא אוחז את כף ידי בכף ידו הגדולה והחמה ומוליך אותי חזרה אל השולחן,
מזמר כל הזמן ומעודד אותי להצטרף אליו. רק אני והוא שרים, בקול נמוך, כדי
לא להעיר את סבא. אחותי יושבת על ברכיו של אבא, ראשה נוגע בשפמו ונשמט לה
על חזה, עיניה נעצמות.

"טוב, אנחנו נזוז" - אמרה עליזה עוד פעם. היא קמה ויישרה שמלה שהייתה פעם
חגיגית וביקשה להקיף את השולחן כשהדלת נפתחה ופנימה נכנסה דינה. רגע ממושך
עמדה על המפתן, כשהגשם מצליף בגבה ובנו, בחדר פנימה. אחר כך סגרה יד נעלמה
את הדלת מאחוריה.

דינה הייתה רטובה כולה, שיערה במחלפות דולפות, בגדיה עיסה מימית והיא
יחפה. היא הלכה לעבר אחד הכיסאות וישבה בו, שלולית של מים נקווית מתחתיה.
אמי יצאה מן המטבח והביטה בה בעיניים קמות.

"איפה הייתם ?" - אמרה סבתי

דינה משכה בכתפיה : "הלכנו בגן הציבורי. הלכנו הרבה. הוא דיבר אליי. הוא
יודע לדבר יפה, כמו ג'נטלמן. הוא גם חכם ומשכיל ודובר שש שפות".

"הוא לא בשבילך" - קטעה אותה סבתי בגסות - "לא חסרים לנו משוגעים במשפחה".

דינה נרעדה : "הוא לא משוגע בכלל, אל תקראי לו ככה."

אמי הגישה לה קפה וסבתי חזרה ורטנה : "הוא לא בשבילך, דונה, תשכחי ממנו
עוד הערב".

דינה לגמה מהקפה ועצמה את עיניה בתענוג. אחר כך פקחה אותן, גדולות וירוקות
ואמרה: "נראה, נראה. נראה מה יהיה".

סבתי נאנקה בייאוש ופטרה את דינה בתנועת יד מבטלת : "כמו שבחרת את הראשון
שלך, ככה תבחרי גם את  השני. לא יוצלחים אחד אחד. רק צרות וכאב לב יביאו
לך."

ואמא שלי אמרה : "בואו, ילדים, נלך הביתה. זו שיחה למבוגרים" והעיפה מבט
מתרה בנוכחים.

"שימי אותם לישון בחדר השני" - אמרה דינה - "לפעמים גם מבוגרים צריכים
לדבר".

"מה יש לדבר" - חרחרה אמי בבוז - "כל אחד מבשל את הדייסה שלו. אם את יוצאת
עם אחד כזה, את מכינה לעצמך את המזל הרע ואת חוסר האושר שיבוא לאחר מכן.
רק אל תבואי בתלונות שלא אמרנו לך."

"אף פעם לא באתי אליכם בשום עניין" - אמרה דינה - "בטח לא בתלונות ולא שלא
היה לי על מה להתלונן".

"מה עכשיו?" - שאלה עליזה, עדיין בדרכה לצאת - "מה החלטת?"

"מה יש להחליט אחרי ערב אחד ?" - התריסה דינה

"תמשיכי לצאת איתו ?" - שאלה נצחיה

"אני חושבת שכן" - אמרה דינה - "היה לי נעים ומעניין הערב. הוא אדם מקסים
ולא אכפת לי בכלל איך שהוא נראה."

"הוא משוגע !" - חרקה סבתי מפינתה - "ואת יותר משוגעת ממנו אם את חושבת
להמשיך לצאת איתו. בכל אופן, איתנו לא יהיה לך שום קשר. קחי  את כל הדברים
שלך ושלא נראה אותך יותר אם ככה את מתכוונת לבייש את השם שלנו."

דינה נרעדה, כוססת את שפתה העליונה כדי להמנע מבכי : "לא היית מדברת ככה
אם אבא היה ער" - נשנקה.

"שמעת אותי ?" - צלפה בה סבתי, משתעלת ותומכת בחזה במחווה של מוות מתקרב -
"תמצאי לך מקום אחר וממחר !"
ממרחק שמענו קול גברי מסתלסל באריות מתוך
אופרות. הקול הלך והתקרב עד שהציף את כל החדר ואז נקש יאנוש על התריסים
וקרא : "דינה, אפשר לומר לך עוד משהו ?"

ושוב : "דינה, תוכלי לצאת לרגע, בבקשה ?" ונקישה.

דינה קמה למחצה ממקומה, נתמכת בידיה במשענות הכורסא.

"דינה ?" - אמר קולו המופתע של יאנוש ומשהו מהעלגות הישנה, מהגמגום, פלש
אליו - "את שומעת אותי, את שם ?"

סבתי הביטה בדינה במבט מצמית. דינה קמה ועשתה מספר צעדים לעבר הדלת, פושטת
יד לפתוח אותה, פיה פעור לענות, ללא הגה, באלם. אחר כך עצמה את עיניה ואת
פיה וככה עמדה קפואה זמן מה.

"דינה" - לעלע יאנוש - "אני אוהב אותך, תמיד אהבתי אותך, אל תתאכזרי אליי,
אני רק רוצה לומר לך משהו קטן אחד, שנייה מחייך, דקה אחת" - היתה הפוגה
ואז - "אני מכבד אותך מאוד. אפשר לדבר מהחלון, אינך חייבת לצאת".

שני יובלי דמעות התערבבו בגשם שעל פני דינה. היא חזרה אל מושבה, קרסה אל
תוכו וטמנה את פניה בשתי ידיים נואשות.

באנחה כבדה, התרוממה סבתי ממקומה וניגשה אל החלון. היא נשענה על משקופי
העץ הרטובים ומבעד לתריסים המוגפים :

"לך מפה" - צעקה - "לך מפה, משוגע".




כשהגשם מכה בעיני השפנים
Keshehageshem Make (When the Rain Strikes)


אמר לה – "הם מעפעפים כמוך, עכשיו".

היא, בצחוק מתחנחן, מתרפקת עליו, הוא מאמץ ביד גברית את כתפיה. הגשם לא
מתגבר, הוא טורדני כמקודם.

מרפסות הבתים מסורגות במעקי מתכת דקים, מחלידים בירוק ובשחור. הוא מצביע
עליהם, היא מחווה לעברם, הם מהנהנים בהשתאות מתואמת, חמים להם בהסכמה הזו.

"אני חושבת שזה בגלל שהצלחת לגרום לי להרגיש שוב כילדה".

היא עונה על שאלה שלו. היא מתכוונת : מלאת חיים. היא רוצה לומר : סקרנית,
פתוחה, מופתעת, נכנעת למראות קטנים ולריחות קלים. ילדה מול העולם, הפה שלה
פעור, האצבע נעוצה בחלל, במקום שבו היתה פעם ודאות.

כן, הוא מבין את כל זה.

"תזהר" – קולה מטפס – "הם נוהגים פה כמו משוגעים."

שוב משלבת יד בזרוע, הרגליים שלהם נעות בשייכות, איברים של יצור אחד, שני
ראשים, אבל אותו מבט, ידיים נורות, אצבעות בקצותיהן, אל עבר פסל, מזרקה,
שער מעניין של כנסייה, סתם בית, או כיכר.

"לא יכולתי יותר" – היא מהרהרת בקול רם, באושר – "זה היה כמו כלא."

הוא מביט בה, מעביר יד בשערה (חלק, קצר, לא מסודר במיוחד, קצוות מתפרעים).

"כמו כלא" – היא שוב אומרת – "מתתי".

האוויר קר אבל נעים. רוכלים ספונים בדוכנים מקורים, הגשם זולג על וילאות
סינתטיים. אחד מגלף בשעווה, שני מתיך וצורב מטבעות. הם פונים ימינה –
ראשית היא והוא אחריה – חולפים על פני העושר הצבעוני מאחורי מסך הגשם
האפור. הם צועדים בנינוחות של מי שמצאו ולא יאבדו שנית.

"נראית לי משוללת אנרגיה, עצובה, מכונסת" – הוא נאבק במילים, נמנע
מלהכאיב, נמנע מליפות. היא מעריכה את המאבק הזה, מניחה שלוש אצבעות על
שרוול מעיל הגשם שלו, הוא מאמץ אותן.

"חלמתי הלילה שאמא שלי מתה" שתיקה "הופתעתי כמה שהייתי עצוב".

בנשימה קצרה היא מבקשת להדוף : "היא תיוולד מחדש" – והיא חוזרת – "אמא שלך
תיוולד מחדש, זה חלום טוב."

הם יושבים בבית קפה קטן, על שולחן הנפתח לגשם, ערוצים שקופים על זגוגיות
המשקפיים שלו.

"אם נחיה כאן" – הוא מבטיח לה, הקול שלו מלא התלהבות, כמו תמיד כשהוא חולם
– "אני אביא את כל החפצים שלי ואנחנו נסדר לנו בית. יש לי הכל."

"יש לי תחושה שלא נתחתן."

"אני רוצה"

"גם אני, אבל …"

"כן" – הוא נאנח, מסיט את העיניים, מעלעל בחשבון המשורבט שהמלצר מגיש לו –
"גם לי יש תחושה כזו. אבל, בעצם, למה לא ?"

"אולי לא יתנו לנו …"

"שטויות" – הוא קוטע אותה, הקול שלו מתכתי (בפעם הראשונה) ומתרכך (מייד) :
"הם לא יכולים למנוע מאיתנו להתחתן. אם לא שם, אז במקום אחר, אפילו פה.
חותמים על מסמכים וזהו."

מבטה נעוץ בסנטר התקיף שלו ואיך שהוא רוטט נגד העולם. לפי העיניים שלה,
היא אוהבת אותו מאוד, הידיים והרגליים נמשכות אליו כמו למגנט, הגוף שלה
רוכש הטייה קלה לכיוונו.

"ואת רואה ילדים ?"

היא מבליעה מבט נואש, קול נואש, פכירת ידיים נואשת.

"לא יודעת" הפוגה

"אני לא רואה כלום"

"בואי, נמשיך" – כשהם קמים, היד שלה משתלבת ביד שלו, אצבע ברווח שבין שתי
אצבעות וכך הלאה. הם מטלטלים את היד המשותפת שלהם, הם מעסים אותה, הם
טומנים אותה בכיס שלה, בכיס שלו.

בפרץ אופטימיות מתחילים שניהם לומר :

"יהיה טוב ביחד" וצוחקים.

"יהיה לנו טוב ביחד, אנחנו נהיה מאושרים, נחיה בבית משלנו, יהיו לנו
ילדים, אנחנו נהיה משפחה."

בשטף שפוחד מהפסקה.

עכשיו הם מרגישים טוב יותר. הריאות שלהם מתרחבות, אוויר קפוא אבל צלול
זורם בקני הנשימה שלהם, הלמות הלב בתיבת התהודה של החזה, דם מווריד את
הלחיים, את קצה האף, את האוזניים. אפילו הצעדים שלהם מזדרזים, מתגברים,
גומאים מרחקים שנראו קודם מעייפים ועכשיו הם, לכל היותר, מטרד.

היא מציתה סיגריה, הוא נוזף בה בהומור, היא צוחקת. הם מרבים לצחוק, לכאורה
בלי כל סיבה, קל להבחין בזה, צחוק שאינו מבקש פרשנות.

היא מחבקת את מותניו בשתי ידיים ומניחה את הראש שלה על החיבור העדין,
הפועם, בין שקע הצוואר לכתפיים. הוא מעביר יד מוסחת דעת בשערה. היא מקיפה
בתנועה עגולה את כל מה שמסביבם : צריחי הכנסיות, הבתים הקטנים בצבעים
פסטליים, כסאות של בתי קפה, בגדים רבגוניים, המולה. בכיכר עומדת קבוצת
נגנים : כינור, אקורדיון, תוף מאולתר. אנשים משתחווים אל כובע ישן, פעור
פה, שמוט תיתורת ומטילים בו מטבעות.

היא משחררת את עצמה ממנו, רצה אל הכובע, זורקת מטבע אל הגבעה המתכתית
שבתוכו.

"הם היו פה גם בפעם שעברה."

אבל הוא נעוץ בזוג שרוקד טנגו מודגש במסעדה שמתחת לגשר, קרוב לנהר.

"רק במבט לאחור, הכל מתבהר, נופל למקומו, דבר מוביל למשנהו. יכול להיות
שמטרת כל הנסיעה הזו היתה לראות את הזוג הזה."

היא לא נעלבת, הוא מוזר והיא אוהבת. להיפך, היא מחבקת אותו ביתר שאת.

הוא מצביע על מסעדה : "סינית. רוצה לאכול בסינית ?"

היא מהנהנת בהיסוס. הוא : "קודם נקנה את הספר וכשנחזור, דרך המסעדה
הסינית, נאכל פה."

"אף פעם לא אכלתי סינית."

בכובד ראש, בידענות, בלמדנות (חשוב לו להפגין) : "זה מטבח עשיר מאוד. כדאי
לך."

הם נכנסים לחנות ספרים, קונים ספר או שניים, מחליפים מטבע זר במטבע מקומי,
משלמים, יוצאים מהחנות. בחוץ – למרות שעת אחר הצהריים המוקדמת – אפילה
כחלחלה. אחרי אור הניאון הלבן, נטול הצללים, של החנות, החושך מסנוור.

היא שולחת יד לעצור את התנועה המתפרצת שלו. הוא שולח יד לאחוז בזרועה,
לעודד אותה להתקדם.

לכודים בניגוד הזה, הם עומדים באמצע הרחוב, קרוב לאי תנועה, הגשם מכה
בעיניהם, העולם מחשיך, צלילי תזמורות הרחוב נקטמים בסאון המכוניות שהולכות
ומתקרבות אליהם במהירות שאינה מבשרת טובות.




לזכור את אבימלך
Lizkor et Avimelekh (Remembering Avimelekh)


כשהשקיפה שרה מחלון החדר באותו הבוקר, ידעה שהדבר עשוי. אברהם עמד למטה
וחבש את החמור המועדף עליו : לבן, טלפיים שחרחרים, נחיריים רוטטות. היא
הביטה בחובש ובנחבש. ידו של אברהם, מאוכלת משנים, החליקה בעדנה על צדדיו
המצולעים של החמור. הוא לחש לו משהו באוזנו והחמור נער. כך, חשבה, לוחשים
לאשה.

אברהם היה נמוך, שחום וחזותו קודרת. אפו המעוקל פגש את שפתו התחתונה
בקשיות. בכל תויו ניכרה אכזריות של מי שצודק תמיד. עכשיו חבש את החמור
בתנועות מדויקות, אם כי לא גמישות כמו פעם. בסדרת הברות גרוניות הזעיק
אליו שני נערים, תפוחי עיניים ומקורי שינה. הוא זעם על משהו, זה היה ברור.
הנערים השפילו מבטם וקומתם, כמעט השתחוו. מה היה בו, בגיבן הזה - חשבה שרה
- איזו יכולת לכוף את קומתם של אחרים. גם היא מצאה את עצמה כמעט על
ארבעותיה בגין עוול לא ברור, או סתם טעות של משק בית. אברהם לא ידע לסלוח.
רק על העולם ביקש ללמד זכות ורק אל אורחים  האיר פנים. בתוך הבית פנימה
היה אימה וחשיכה ונרגנות וזעף.

הנערים נעלמו משדה הראייה שלה.

שרה המשיכה להביט : אולי, ברגע האחרון ?

אבל הנערים שבו, שחים תחת משא של זרדים יבשים. אברהם גער בהם שוב, גופו
מרתית, קצף לבן, נקווה בחיבורים המאיימים של שתי שפתיו הדקיקות. לבסוף הלך
איתם. החמור נותר בדמדומי הבוקר, בוטש בעדינות באדמה הצהובה.

כה הרבתה להתבונן עד שהופתעה מקולו הרך של אברהם מאחוריה.

"שרה ?" - אמר-שאל - "שלום לך ?"

הסתובבה בבהלה, שיערה מתווה עיגול שלם שחור בתוך החדר.

"שלום לך" - ענתה, עיניה מושפלות.

"אני יוצא" - אמר - "וגם יצחק"

"אני יודעת" - אמרה בקול קלוש, כמעט בלתי נשמע - "איך תחזרו ?"

"מרחק שלושה ימים" - חישב אברהם על אצבעות מעוקלות - "עוד יום-יומיים שם.
ייצא שבוע ונשוב."

"אתה וגם יצחק ?"

"אני" - אמר אברהם - "אלוהים יראה לו השה לעולה"

"רק לא יצחק" - התחננה. אבל היה בזה משום מעשה של מכונה. הם כבר דיברו על
זה הרבה. היא כבר בכתה והתייפחה, כרעה כבר לרגליו, נשקה אותן, נשקה כל חלק
בגופו.

אברם נותר בקשיותו.

פעם אמר לה : "גם אני אוהב את יצחק" - ולא יסף.

עכשיו שעמד מולה בפעם האחרונה, חשבה דווקא על אבימלך. היא לא ידעה מדוע.

אבימלך : תמיר, צהוב שיער, שרירי, כפות רגליים סלעיות אסורות בסנדלים.
אבימלך שבא בה בלילות והותיר בה את יצחק. זכרה מחלפות עבות על כתפיה
המגולות ואת שיער חזהו מתחכך בפטמותיה. תשעים שנה שכבה עם אברהם ולא ידעה
את העונג שחולל בה אבימלך בלילה אחד. אבימלך שכב איתה כדרך אנשים וכדרך
החיות, עם אחרים ולבדו ועם נשיו והם כולם היו כמו שירה גדולה של הבשר. עוד
באותו הלילה ידעה שנתעברה. לא נזקקה לאות. בשרה כמה לאבימלך כשידע אותה
אברהם בלילות אחרים, קרים , מעשה מלומד וחקרני, כמעט שמעה אותו חושב.
האלוהים איתו תמיד, גם כשהוא איתה.

אברהם רצה לשמוע עוד כשפדה אותה מעם המלך הפלישתי. מה מעשים עשו בה ?
מלפנים או מאחור ? וכמה - רק המלך או גם עבדיו ? ועם אשה היתה ? אחת ?
יותר ?

היא נהנתה וגם אמרה לו כך. באמצע המדבר, בדרך, הוריד אותה ושם שכב איתה.
ושוב ביקש לשמוע ובכל פעם שענתה, חדר, היכה בה באברו. דרך אבימלך ידע אותה
שהיתה שלו ולא שלו. רכוש, פות פעורה, ערווה לחה. שדה עיקש, מסרב לתת יבול,
סוגר תלמים, פולט את זרעו צמיג ולבן ומת.

כשהתעצב, היה מוסר אותה תמורת מקנה וכסף וזהב אל מלך מקומי או אל שליט.
ימים ספורים - והוא היה פודה אותה מהם. היה ניצב בפתח אוהלם, ממתין לה
שתצא. כשיצאה, היה מביט בה בערגה, נושק לה במצחה, מתחת לנחשול כהה של
שערות. אחר כך היה מפנה גבו והולך והיא אחריו, מבט מושפל, רגליה יחפות,
הצמידים בקרסוליה מקשקשים בעליזות.

גם מאבימלך בא, לקח אותה. בא אברהם ולקח אותה וילד בבטנה. עוד באותו הלילה
בא אליה אברהם. היא הרבתה בסיפוריה: ריחו של אבימלך, תחושת אברו באבריה,
טעם זרעו.  כשסיים אברהם לעשות בה מעשה, נשמה לרווחה. המתינה חודש ובישרה
שהוא אב.

אברהם צחק : אלוהיו אמר לו שמזרעו הילד ויהיה לגוי גדול. בלילות היה הולך 
אל השדות וזועק כמו חיה פצועה. בבוקר שב, כולו אבק ורגליו זבות דם אל
סנדליו. היא סכה אותן במים ובשמן ועטפה אותן בחותלות. אבל כשהלילה בא, שוב
היה יוצא אל המדבר.  בסוף ישב באוהל והביט בה ובבטן התופחת. מבט אפל היה
לו כאשר הביט בה כך והיא פחדה מאוד. לפעמים צחק ואז אהבה אותו כמו פעם.
אבל זה לא קרה הרבה והיא חששה רק לשלום הילד שהתהווה בה. היא הרבתה לאכול
בשר ולשתות חלב ונמנעה מיין והמתינה. גם אברהם המתין. שניהם, כמו מחנות
הערוכים לקרב. הביטו זה בזה, אכלו ביחד ושתו ביחד וישנו יחדיו. כך עד
שילדה. כשילדה, קרא את בנה יצחק ולא ראה אותו שמונה ימים. בתום שמונה ימים
חזר לחדר היילוד. סכין של צור, חדה ושקערורית היתה לו בידו. היא התחננה
בעיניה, אבל הוא מל את התינוק המצווח ונתן את עורלתו המדממת בפיו. יצחק
היה שלו. היא ידעה שאברהם יודע והעורלה בפיו היתה גם הבטחה, גם מחילה, גם
אזהרה.

"לך בלי יצחק” - אמרה לו - “ הוא בן יחיד לי ולך. לך בלעדיו. קח שה.
האלוהים שלך ירצה גם שה לעולה. למה יצחק ?" - צרחה לפתע ופסקה, נפחדת
מקולה שלה.

"יצחק יבוא אתי" - ענה לה אברהם. כל כך עייף היה קולו וכל כך כמוש היה
בעיניה עד שנתאוותה לאחוז אותו בזרועותיה ולערסל אותו, זקן עקשן.

"אותך אהבתי, אברהם" - ניסתה. היו דמעות בעיניה אבל הוא לא הבחין בהן כי
מבטו היה כבוש בעפר שלרגליה. הוא עמד שם עמידה צפודה, ממתין לגזר הדין.
אלוה או אשה. בן או שה. אברהם או אבימלך. לא הוא בחר. הוא חש כמו גדם עץ
במים אדירים, כמו עופרת בקרביו, מותכת.

"הביאי את המאכלת" - אמר - "ואת האש ואת יצחק"

 *******

"וישב אברהם אל נעריו ויקומו ויילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר
שבע"

"ותמת שרה בקרית ארבע, היא חברון בארץ כנען, ויבא אברהם לספד לשרה
ולבכתה".




מראות
Mar'e (Sight)


הנה מראה : חולות משתרעים למלוא העין. שיחים אפרפרים מעשן של אוטובוסים עם
מושבי עץ ובלי מיזוג. שביל כבוש ברגליים ושפכים בוציים מתאדים אל אוויר
שמרטט בשמש. אני עומד בכביש, מוגבה ומביט אל המרחק. הכיוון הכללי של מבטי
: שכונת המגורים שבה נמצא בית הוריי. אני מתאמץ לראות אותך לצידי, איני
יכול. אני שואל : איפה את, אני בטוח שהיית. האוויר שלצידי תפוס. לפעמים
אני רואה שיער זהוב או יד שעורה חלק ואני יודע שאלה את. כל כך אני רוצה
לשחזר אותך.

הנה מראה : שנינו במכונית. אני מביט ברגל הארוכה שלך, הנתונה בסנדלים
מפתים. אני אוהב את כפות רגלייך. הן עדינות ומתגרות. האצבעות דקות, צפופות
ונפרדות במידה הנכונה. את דורכת על דוושת הגז ויש מהירות נסערת בפנייך.
הגוף שלך שלוח קדימה.

את אומרת : "אני שונאת את המשפחה שלך". אני רואה לפתע את אימי עם השיער
הלבן שלה אסוף בתספורת נערית. אני רואה ידיים גבריות תפוחות ומוורידות.
אני חושב על זה שאת כואבת לי מאוד. את מוסיפה : "הם כולם חולים שם. אני לא
יכולה לסבול אותם. אני לא רוצה לבוא יותר לשם. אני לא באה איתך יותר." אני
שומע מה את אומרת בלי לומר. אני מבין אותך בלי קול. אני כואב אותך ואני
כואב איתך כי את אומרת לי עד כמה את כועסת, עד כמה לא אוהבת, עד כמה זה
אבוד בינינו. אני לא רוצה לשמוע. אני שם קלטת ברדיוטייפ של המכונית
והצלילים הקוואדרופוניים מתפשטים בחלל המצומצם שבו אנחנו לכודים בתנועה
הזו אל בית שאינו ביתך.

הנה מראה : ליל סדר בביתנו. שולחן ערוך במפת בד ורודה גדולה. זה רעיון
שלך. כלים מפורצלן משובח שקיבלנו מתנה בחתונה. אני מבשל בצרפתית וריחות
מתוקים של שזיפים בכל הבית. שמש קרה מציצה בחלונות. את מאושרת ואת שרה
והצלילים שלך מחלחלים בי. אני רוצה שככה זה יהיה תמיד. אני יודע שככה לא
יהיה אף פעם. אני יודע שהכל זמני. אני פוחד מההיעלמות הבלתי נמנעת של
האושר שלנו  ושלך מתוך חיי. לכן כשאת יפה אליי, כשאת פונה, אני גוער באפך
הסולד והמנומש, נוזף בחיוך שלך. אינך מבינה. פגועה, את נפנית אל הכיור
וממשיכה בעיסוקך בלי מילים, בלי שיר. עכשיו הבית שקט ואני עורך את השולחן
בסכו"מים לבנים והגערה שלי והשתיקה שלך עולות בי כמחנק.

ועוד מראה : אני שוכב במיטתנו הזוגית. את בחדר האורחים, מסתודדת עם חברה.
אחת לזמן בלתי מוגדר את מגיעה אליי ומתיישבת לידי. אני מריח את ריחך וחש
את רכות העור המלטף. בדרך של מקרה נופלת שערה טועה על הפנים שלי ואני מגרש
אותה. "אני שונא אותך" - אני אומר לך ובוכה ואת, שקטה, חופנת את שערי ביד
קפוצה ומשחררת, מעבירה אצבע דקה ואוהבת על תוויי. אני חושב על עירומך
בזרועותיו, על פיו המתאווה לפטמותייך, על אצבעות ואיברים ועל הנשימות
הכבדות של שניכם כשהוא מזיין לך את המוח, מסעיר. אני נמוג אל תוך דמעה ואת
שבה אל האורחת. המלמולים שלכן מגיעים עד למיטה שלי.

מראה : ידענו זה את זה ואת בוכה. אלה דמעות שקטות, לא יפחות, גופך לא
מטלטל. אני אוחז אותך בשתי זרועות מדולדלות והזיעה שלנו ניגרת אל הכר. את
כה יפה עכשיו. יש לך שפתיים אדומות בשלות מהנשיכות שלי והפטמות שלך זקורות
מגע. אני מרוח בלחות  ומריח מגופך. אנחנו לבנים, ערסנו לבנה בחדר שקירותיו
לבנים. הדבקנו מראה שהתנפצה על קיר ואני רואה אותנו משתברים לרסיסים שלה.
חיבוק קטוע וערב אברים. אני נושק לך על המצח נשיקה של מה בכך ואת נרעדת.
הקור שאחרי.

הנה מראה : אני נאבק לנשום. ידיי פרושות, כמו צלוב.  אני מעורסל על זרוע
תומכת שאת שמה מתחת לגבי. "תצוף" - אני שומע לא שומע את קולך - "תצוף, זה
לא קשה". אני מרפה, בוטח בך לגמרי. הים שואג בתוך אוזניי את כל האזהרות.
מהי יד אוהבת מול הגלים שלו ? אבל אני עוצם עיניים ומסרב לשמוע. אני שלך
לגמרי, עשי בי כרצונך. אני, הרי, עירום כמעט לחלוטין כרגע. על בדל  זרועך,
אני בולע מים ונושם אותם מתוך שכנוע שככה את רוצה. אני אוהב אותך ואני צף
למענך ואלייך.

אני שומע את קולך הפעמוני, המתלהב : "אתה צף" - את צוחקת בשמחה - "אתה
צף".

אני רואה : בוקר, אנחנו על ספסל בגן רחוק. ציפורים זרות על עפאים ש לא
מכאן שרים בשפה בלתי מובנת. הכל הזוי. בכל זאת, אני ואת על הספסל הזה
שותים חלב מתוך קרטון שמריח טוב ומנשנשים חטיף וקרום של לחם. אוויר קריר
מצעף את שערך סביב לשתי כתפייך הגלויות. משם הוא מתנופף אליי ואני מביט בך
מהצד, לוגמת בבריאות ורודת לחיים את כל החלב ובקמצנות לוחכת את הפירורים 
מהשפתיים בפיתול של לשונך. אנחנו אוהבים מאוד.

"נלך ?" - את אומרת. "נלך" - אני אומר.

לפעמים אני רואה : פניי מעוותות, אני משער, כי את מביטה בי באימה ופנייך
מתעוותים כדי לשקף אותי. אני מרגיש שקצף מילולי זולג מבין שפתיי. אני
מרגיש את השרירים שנקפצים בכל גופי, את חוסר השליטה. תנועות ידיים רחבות,
מעגליות, כמו להקיף אותך ולהקריב אותך לזעמי. גידים מאיימים לפרוץ מצווארי
ללפות אותך ולהביאך אל המקום הזה שבו אני נמצא לבד. עיניי בורקות, אני
יודע. זה מפחיד ויש בזה רשעות. “אפילו אם אוהבים אותך” - אמרת לי כשנפרדנו
- “אי אפשר להמשיך ולאהוב מול זעם שכזה”.

כתבת לי : “מספיק לכעוס, הגיע זמן לנוח.” אני קרעתי את כל התמונות שלך
וגזרתי את  מכתבייך.

אפשר לקרוע, אבל קשה מאוד למחוק. המילים שלך בתוך מוחי כמו תקליט שרוט.

לראות : את מביטה בי כשאני מרצה. אני לש את השומעים באובניים ממילים.
הלהט. אבל יותר מכל, יש מבטך. כמו מכווה, כמו נוכחות קבועה. במציאות אני
לא שומע קולות, יש רק הדים ובמקום מראות - השתקפויות. את אמיתית יותר.
כשאני מסיים להרצות אני יושב על ידך.

מראה נוסף : נרות צהובי שלהבת משתקפים באישונים העמוקים שלך. האור עושה לך
טוב. מצית את שערך. מרכך את הצללים על צווארך. כולך גלויה: כתפיים והקימור
המיסתורי  שמוביל אל השד הימני שלך. את אוחזת במפית מבד עשיר, רקום ופורשת
בתנועות רכות על ברך. שרירי ידייך מרצדים מתחת לעורך כמו אדוות. אני לא
יכול לחדול מלהביט בך , יופייך מביט בי חזרה. אני אומר דבר של סתם, בטח על
טיב היין ואת צוחקת בשיניים מושלמות, קצובות. אני מושיט יד אחת עורגת
ונוגע בידך. תמיד טענת שאין בי כל רומנטיקה. אני מופתע. אנחנו מדברים,
בוחרים מהתפריט, לוגמת יין, אני לוגם.  היינו, לא היינו, היה הרגע.  אני
שותה לו מתוך כוס ממורקת ואת מחרה ומחזיקה שוב בידי.

ושוב מראה : צינורות של פלסטיק נובטים ממני, מטפטפים חיים אל תוך עורקיי.
אני חיוור, נושם בקושי רב. מהתרופות אני מקיא ומשלשל. פעם, ברכבת לילה
אירופאית, נסגרנו בתא השירותים ואת שפכת עליי מים קרים מתוך מיכל. מקלחת,
קראת לזה. עכשיו אני אומר "כמו ברכבת" ואת מבינה מייד, הכל. שרירייך חזקים
כשאת תומכת בי בדרך אל התא בקצה המסדרון. אנחנו מסתגרים ואני מעווה פנים
כלפייך במאמץ לחייך. אך את טרודה בלהפשיט אותי כך שלא יכאב. פותחת את הברז
ונרטבת יחד. מזרקות של מים ניתזות ממך אליי, המצולק. לא קל לנשום. את
מסבנת ומנגבת ועוטפת ומחבקת.

סוף סוף אני נשען. זה חדש לי ואני נדרש להתרגל. את חדשה לי והיית לי
להרגל.

כשסיימנו, התיישבת על כסא והבטת בי עד שנרדמתי. אני נקי, מחותל, נקוב
זרועות. ליחה על הכרית. איני מראה מלבב, אני בטוח - ובכל זאת, התבוננת בי.
נינוח, אני נרדם.

מראה : אני עומד בתא עצי של טלפון. אני לבוש בגדי אסיר חומים ונעלי אסיר
כבדות שאני גורר בקושי. גשם זלעפות ואני רטוב. פלגים של מים ניגרים משערי
על לחיי. אני מקשיב לקול שלך המסביר לי שאינך. שמיים מתקדרים בלי קשר
לשיחה שלנו  אבל  קשה לי לא לקשור את שני האירועים, כמה באנאלי. אני בוכה
שירים למשיבון שיש לו את קולך. אני מפציר ומשכנע,  מייבב ומתחנן, מזכיר
לך, את שוכחת, אינך רוצה לזכור. "אין מה לזכור, אין טוב, הכל היה נורא" -
את אומרת ואני נגדע. אני פוחד לחשוב ואני פוחד לישון. אני רוצה להיאהב אבל
גם להינטש.  עכשיו אני שקט בתוך החורבות של החיים שלי, שלנו. בלעדייך
ובלעדיי יש לי הכל ואין לי כלום.




מבעד לבהונות אורצל
Miba'ad la-Behonot Ortsel (The Fabric of Shadows)


סוזאן שוכבת על הגב, רגל לבנה על רגל לבנה ומתבוננת באור המחלחל מבעד
לבהונות היפהפיות שלה. לפני דקה מצצתי לה אותן והרוק שלי מתקשה עליהן
בשכבה מבריקה. היא מתענגת על הקרירות שבמגע בין האוויר הוושינגטוני המקפיא
לבין הרוק שלי שמתאדה. סוזאן אוהבת לחשוב על דברים כאלה. בכלל היא הטיפוס
החושב והממעט בדיבור. יש לה עיניים שמוטות ובהן עצב מהול בחיוך טוב ועכשיו
הן עצומות ואני לא יכול לראות בהן מאומה.

היא אומרת : "אני אבוא אתך למקדוניה" והלב שלי מנתר. אני לא יודע אם
להאמין לה, אני לא רוצה להאמין לה, אני לא רוצה להתאכזב. אני אומר לה שאני
שמח והיא מחייכת ויש לה שתי גומות חן שמעמיקות בלחייה כאילו הן שואפות
להתחבר בנקודה נסתרת בתוך פיה. אני מנשק גומת חן אחת. היא צוחקת ואני צוחק
ואנחנו יורדים לאכול ארוחת בוקר בעירום חלקי.

כשהיא הופכת את פרוסות הלחם המשחימות בתנור הפרימיטיבי והמפוייח שלה, אני
מביט בה עד שאני מתעייף וכובש  את העיניים ברצפת העץ המבהיקה. היא לא חזקה
בנקיון ואני מחייך למחשבה הזו.

עכשיו אני מדמיין איך זה יהיה בלעדיה ואני לא יכול. לכאן, אל הדירה שלה,
בתוך בית אדווארדיאני בן שתי קומות, הגעתי לפני עשרה ימים. יש עשרה ימים
שהם כמו עשר שנים וכמו עשר דקות בבת אחת. כאלה היו הימים האלה, אתה, כאן.

הכל התחיל במלון בעיר בלקנית. בחדר שלי, שהשקיף על גשר טורקי עתיק מעל
נהר, היתה טלוויזיה שלא קלטה אף תחנה חוץ ממשהו בשפה  מתנגנת, הכלאה בין
הונגרית לרוסית. מדי פעם, בערוץ אחר, ראיתי תמונה מעוותת לצדדים של ה-CNN
ושפתי הקריינית נעו בלי קול. החדר היה חשוך ובו ריהוט בסיסי מעץ שהריח
כאילו רק עתה נכרת. בבוקר נהגתי לקום, להתעמל, להתקלח ולרדת אל חדר האוכל,
שם הוגשה ארוחת בוקר עשירה. רב המלצרים, ששירת, בעברו, בבית מלון בשווייץ,
הרבה בגינוני נימוס מופרזים עד כדי פרודיה ואני הסבתי ממנו עיניים במבוכה.

ראיתי אותה, יושבת בשולחן מרוחק, לבושה בחליפת עסקים שחורה בשני חלקים,
מעיינת באוגדן ירוק, גמיש, שבו היו כמה דפים פרופים. היא לא הרימה את מבטה
מהדפים האלה כשהמלצר שאל אותי בהתרפסות אם אני רוצה שהוא במו ידיו יכין לי
חביתה משתי ביצים. סירבתי בנימוס ונתתי בידו שטר של מאה דינרים. תוך כדי
כך שאל לשלומי בעסק גדול והתרחק ממני בהשתחוויות הולכות ומעמיקות, חושף
לעיניי קרחת מבהיקה מתחת לסבך מדליל של שערות מאפירות.

 היא לא הביטה בי כשהלכתי משם אבל אני הבחנתי בנוכחות שלה במשך כל הארוחה.
 לא ההנתי לומר לה מילה.

בערב קבעתי עם גידי, שותפי במדינה הזו, לאכול ארוחת ערב בעיר העתיקה. הוא
היה אמור לבוא ולאסוף אותי במכונית מרצדס מבהיקה ומוארכת. המתנתי לו  מול
דלת הכניסה למלון, מביט בחוץ האפלולי, כמעט רואה את האוויר הקר.

שמעתי את הקול שלה מאחוריי, ליד דלפק הקבלה, כשהיא מזמינה מונית. הפקיד
שאל לאן והיא אמרה שהיא לא יודעת. אל חניית המלון ממול החליקה המכונית של
גידי, שחורה וחרישית ובתוך הדממה שהשתררה, כשכולם השתתקו לפתע, החלטתי.

כשמצאנו את עצמנו במושב האחורי, חשבתי איך היא הסכימה להצעה שלי ואיך היא
ביטלה את הזמנת המונית ואיך על הפנים שלה ניסך חיוך אדמומי ואז ראיתי את
גומות החן ההן בפעם הראשונה. עכשיו, באפלה המהבילה של המכונית, ניסיתי
לצוד בעיניים מצומצמות את נשימתה. פנסים פזורי אור התוו את הפרופיל שלה אל
מול השמשה ואני חשבתי שהיא לא ממש יפה, הסנטר שלה היה שמוט והיא שמנה.
כשמשהו לא מתאים לי, אני מנתח מדוע, אני לא מרפה, כמו כלב ציד אנליטי.
עכשיו עשיתי את זה, בעיצומה של הנסיעה. הרגשתי שאם לא אבין מה בה מושך
אותי אליה, משהו בסדר הנכון של העולם יתערער וזה דבר שלא יכלתי להרשות
לעצמי, לא באותם ימים של שבר.

אז ישבתי, מכווץ מבלי משים את הגבות שלי ונושך קרעי עור רפויים משפתיי. כל
אותו הזמן חשבתי : מה יש כאן, מה קורה. כשחשבתי על עצמי באותם ימים - וזה
קרה הרבה - חשבתי על עצמי במונחים של ניצול שואה פרטית. רק שבועות ספורים
קודם לכן סיימתי לרצות עונש מאסר בכלא אמיתי ובמהלכו התגרשתי מאישה שמאוד
אהבתי. גם מבחינה כספית המצב היה בכי רע, הבכי הרע, האמיתי הזה שביעת אותי
כל הזמן ותמיד בהפתעה וברגעים הכי פחות מתאימים. לא שלטתי בתהליכי האבל
שהמאירו בי.  הם שלחו גרורות אל החלקים הכי עמוקים שלי, שמעולם, קודם לכן,
לא היתה לי גישה אליהם. בכלל לא הייתי בטוח שאני מוכן לשידור חוזר.

פגיעות. בסוף הבנתי שמה שמשך אותי אליה היה העיניים העצובות,
הכמעט-כלביות, שלה. יציבת הגוף שאמרה כאב פנימי חזק שנמלטים ממנו בלי
לעצור לחשוב איך ולאן. אני הכרתי את הכאב הזה ואני ידעתי את הפגיעות שלה
וכמו תמיד החלה להנץ בי האשליה שאוכל להם. אבל איזה נשק אחר יש לנו כדי
ללחום בכאב ובפגיעות - מלבד האשליה ?

השקרים שלי גאו בי כמו גירה, כמו קבס. תמיד כשעמדה הברירה בין לספר אמת
לבין לחיות בשקר - בחרתי בשקרים. להמציא את העולם כולו בתוך המוח - בכך
היה טמון יופי שלא יכולתי לעמוד מולו, עוצמה שהובילה תמיד לאושר, אפילו
קצר מועד. עכשיו שאלתי את עצמי מה עדיף : אושר קצר או הרדידות האפורה של
החיים האמיתיים ובכלל לא הייתי בטוח מה התשובה הנכונה, או אם יש כזו.

אמרתי לה : "אנחנו הולכים לאיזו מסעדה בעיר העתיקה, רוצה להצטרף ?"

היא צודדה אליי מבט ולא חשבה בכלל לפני שענתה בחיוב. משום מה, זה לא נראה
מפתיע, שהיא מסכימה להצטרף לארוחת ערב עם שני זרים. כשיצאנו אל האור
והאזעקה של גידי ייללה כשנעל את המכונית, המבטים שלי אמרו לה : "מין". היא
שלתה משקפיים עגולי מסגרת מהתיק שלה והרכיבה אותם על אף סולד ופתאום כל
החזות שלה השתנתה. היא נראתה כל כך שלמה, כל כך נכונה, הייתי בטוח שהעור
שלה, מתחת לחליפות העסקים , צח לגמרי, חלבי, בלי פגם. זה חייב להיות כך.

צעדנו ברחובות של אבני מרצפת עתיקות והאזנו למוסיקה הלא-הרמונית של נקישות
העקבים שלנו, שלישיה לא מתואמת. גידי הוביל בבטחה דרך חאנים טורקיים ובהם
כניסות מקושתות, אל מסעדה קטנה והומה. הבעלים קידם אותו בצהלה וטלטל את
היד שלו וטפח על כתפו והתחבקו. בסוף, התיישבנו ליד שולחן זעיר, שהונח הישר
על הסמטה הצרה והמתפתלת. הסמטה נבלעה בחושך קטיפתי בין שני מבני אבן
והחושך שלהם נלחם בתאורה הצהובה, העגומה, של פנס רחוב בודד. הפנים שלנו
נגהו באור השחור הזה.

גידי החל בשיחה של מה בכך ואני הייתי נואש בניסיוני להרשים אותה בזמן הכה
קצר שעמד לרשותי. רציתי אותה מייד, עוד באותו הלילה ועמדתי לנסוע חזרה
לישראל כעבור שני ימים ושני לילות. היא שתקה במרבית הזמן וכשדיברה,
התגעגעה לפולין, שם שהתה במשך שנתיים לפני כן. בפיה, נשמעה פולין אחרת ממה
שזכרתי מהדיווחים בעיתונות. היא לימדה אנגלית בכפר קטן וניהלה רומן נטול
שפה עם בנו של בעל הבית שבו התגוררה.

פתאום אמרה והעיניים שלה היו רחוקות : "פעם נסעתי למרוקו ובסהרה, באמצע
המדבר, בלילה, מתחת לכל הכוכבים האלה, עשיתי אהבה עם המדריך המקומי שלנו.
הוא היה ממוצא ברברי" - הוסיפה בלי סיבה והשתתקה. כשלהב של קנאה פילח
אותי, ניסיתי לגרש את הדמויות שהיא הביאה אל מוחי במשפט החסכני הזה. חשבתי
על שילובים של שחור ושל לבן, מתחתיה ומעליה ובתוכה, בטח החול היה עדיין חם
מהלהט שלהם ושל המדבר שעטף אותם באלם מכוכב.

היא הגניבה אליי מבט, אבל לא היו בו פיתוי וגם לא הערמומיות הנלווית, בדרך
כלל, למבטים כאלה. הסיפור הזה לא נועד לבחון אותי, או ללבות בי קנאה. הוא
פשוט נבט בה ופרץ אל האוויר שעכשיו הצטלל, כאילו נגמרה איזו סערת ברקים.
"עומד לרדת גשם" - אמר בעל המסעדה והביט בנו בדאגה. העור שלה היה מתוח
ובתולי והיא היתה דשנה מתחתיו ואני חשבתי איך זה יהיה להתחפר בה, עם הלחות
שבה תקדם אותי, אם זה יקרה בכלל. בחורות אמריקניות מבית טוב לא מסתובבות
לבד בפולין אחרי הקולג'. הן בכלל לא יודעות שיש דבר כזה, פולין. הן בטח לא
שוכבות עם מדריכים ברברים במדבריות. ידעתי כבר שלא טעיתי, שיש בה סוד,
באשה-ילדה הזו.

חזרנו למלון ודיברנו הרבה ושיחקנו משחקים של "מה-אם" ואחר כך עלינו,
בטבעיות, לחדר שלה ועשינו אהבה. החדר שלי היה מובדל מזה שלה בשניים ואני
דילגתי כל הזמן בין מגוריי למגורינו עד שנגמר לנו הלילה. אמרנו שניפגש שוב
ונפגשנו שוב (היא איחרה) ושוב אהבנו וכשבא הבוקר, ירדנו אל חדר האוכל שבו 
נפגשנו ולא נפגשנו בפעם הראשונה. היינו מהורהרים ולא הרבינו לדבר. אפילו
רב-המלצרים שפרכס מולנו בהתרפסות לא הצליח להצחיק אותנו. אני חושב שידענו
שמשהו יותר חשוב מזיון של שני לי

Showing first 200,000 characters. Full text: gutenberg.org/ebooks/4778